מדרגות האבן הקרות שהיא יושבת עליהם, לבנות יותר בחורף.
השמיים לא נראים. הם מכוסים שיכבה לבנה עבה.
נראית כאילו מתקרבת אליה, אבל זה רק בגלל הערפל.
היא יושבת שם בלי מעיל. פותחת את היד הקרה ללא כפפה, ומסתכלת
על האבן "מזל" השחורה שמבריקה.
רואה שהרחוב כמעט ריק מאנשים. אף אחד בקור הזה לא רוצה להיות
בחוץ. היא, לעומתם, אוהבת את הקור בזה. אוהבת לקפוא כשכל מה
שהיא לובשת זה סך הכל חולצה ארוכה וצעיף.
היא בטוחה שמחר תהיה חולה. לא איכפת לה. זה הדבר האחרון שיכול
להטריד אותה עכשיו.
היא סוגרת את היד. השיער הארוך שלה מכסה חצי מהפנים. והרוח
שבאה מדי פעם מעיפה אותו לצדדים.
מרגישה שמזג אוויר מהסוג הזה צריך לנצל למצב רוח מסוים. עכשיו
הראש ריק. לא מוטרדת מכל הדברים שמסביב. המוח לוקח פסק זמן.
לא מוטרד ולא איכפת לו, לא דואג לעצמו ולא לאחרים, יושבת בקור
ולא רועדת.
מרגישה משהו קר ושורף יורד לה מהעין, כמו מים רותחים או טיפת
אש.
הטיפה יורדת לאט לאט, כשבינתיים מצטרפת אליה עוד אחת, והן
מתחברות יחד לטיפה גדולה יותר, עד שהן מגיעות לקצה הלחי
ונופלות לריצפה.
ואז טיפה נוספת נופלת לריצפה. הטיפה הזאת היא לא שלה. זה בא
מהשמיים הלבנים.
עוד טיפה יורדת מהעין השניה לריצפה. ואז מהשמיים יורדת שוב.
הדמעות שלה ודמעות השמים מתגברות.
מתחיל בכי, ומתחיל גשם.
אולי אלוהים הוא זה שבוכה? |