אסטרואיד ענק הולך לפגוע בכדור הארץ. אמרו בחדשות. בדיוק כמו
בסרט הזה, ארמגדון, רק שהפעם לא שולחים איזה משלחת של מפגרים
לפוצץ ת'בן זונה, הפעם הולכים עד הסוף.
הוא אמור לפגוע בכדה"א עוד 9 וחצי שעות, מה שאומר שמחר בשעה
הזאת כבר לא יהיה פה כלום.
לפי ההערכות, האסטרואיד כל כך גדול שהוא ישמיד פה את הכל,
ואפילו אלה שלא ימות מהפיצוץ, ייחנקו אחרי זה מהגזים הרעילים
שהוא הביא איתו מהחלל.
בהתחלה, כשרק גילו את זה, אנשים פה היו בהיסטריה, בנו לעצמם
בתים מתחת לאדמה, וחשבו שזה מה שיציל אותם. עכשיו כבר כולם
נרגעו והם סותמים את הפה כמו בובלה, מוכנים לקבל את מה שמגיע
להם.
אני ונדב הלכנו להוריד כמה בירות באיזה פאב שכוח- אל. נדב אמר
שאם כבר למות אז לפחות למות בכבוד. הוא אמר שאם נהיה מספיק
שיכורים, נזמין לנו אחרי זה איזה שתי זונות, בשבילו פיליפינית
כי הן עושות לי את זה, ובשבילי מה שאני אבחר, ונעשה קצת כיף
בלילה האחרון שלנו פה.
אחרי שבע בירות של נדב וחמש שלי, נדב היה שפוך לגמרי. אני
הייתי שפוי למדיי, בירות לא עושות לי כלום. הוא התחיל לספר לי
עוד אחת מהתיאוריות שלו לגבי מה שיהיה פה אחרי שהכל יתפוצץ,
ואיך העולם ייראה. הוא אמר שכל תהליך האבולוציה יתחיל שוב
מחדש, ושלא יזיינו לו את השכל בקשר לאלוהים.
המילים יצאו לו מהפה בלי שהוא בכלל חשב עליהן, ובאיזשהו שלב
הפסקתי להקשיב לו.
כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה מאיה, וכמה שאני רוצה לראות אותה
בפעם האחרונה, ואת כל הדברים שרציתי להגיד לה אבל לא יצא כי אף
פעם עוד לא היה סוף העולם ולא יכולתי לקחת סיכון.
זה לא כל כך שינה, כי מאיה הייתה עכשיו באיזה בסיס צבאי מתחת
לאדמה בארה"ב, מקום של בנות יפות עם אבא עשיר שיש לו קשרים עם
כל מי שקיים וגם כל מי שלא, וגנרלים מלוכלכים שמנסים לעשות
כסף, אפילו כשכבר אין בשביל מה.
היא נמצאת שם כבר חודש, מאז שנודע לכולם על המניאק הקטן. אבא
שלה, שתמיד דיברנו עליו מאחורי הגב שהוא סנוב עשיר ומתנשא שלא
אכפת לו מהמשפחה שלו בגרוש, שלח אותה לשם, דבר שדי הפתיע
אותנו.
נדב אמר שכל ההורים אוהבים את הילדים שלהם, פשוט יש להם דרכים
מוזרות להראות את זה. הוא אמר את זה יותר לעצמו מאשר לי, מנסה
להרגיש קצת יותר טוב בקשר לעובדה שאמא שלו עזבה את הבית שלו
ביומולדת שלוש עשרה שלו, ואפילו לא באה לבית כנסת לראות אותו
עולה, ואבא שלו שמפוצץ אותו במכות כשיש לו יום גרוע.
אחרי עשר בירות נדב היה שפוך, והתחיל לדבר על זונה תאילנדית
שפעם ירדה לו במושב הקדמי של האוטו ואיזה גרועה היא הייתה, הוא
אפילו לא גמר, ואיך בכלל קיבלו אותה לעבודה. אחרי זה הוא מלמל
"עם פיליפינית זה לא יקרה, עם פיליפינית זה בחיים לא יקרה",
וביקש שאני אקח אותו הביתה.
כל הדרך במונית חשבתי על כל הדברים שרציתי לעשות ולא הספקתי,
כל מה שרציתי להגיד לכל מיני אנשים והשתפנתי.
נזכרתי במאור הבן זונה, שבתיכון תמיד היה פותח את השנה במסורת
נחמדה לאלו בשנה מתחתינו, פוצץ אותם, שניים אפילו הגיעו לבית
חולים בגללו, ואיך אחרי הצבא קראתי מודעה בעיתון שכמה חברה
דקרו אותו בתגרת רחוב ושהוא שוכב כבר שלושה חודשים בבית חולים,
ושכמה שניסיתי- לא הצלחתי לרחם עליו.
נזכרתי איך הוא וניקו, החבר האינפנטיל שלו, היו משחקים מסירות
עם גורי חתולים עד שהם נפלו להם מהידיים, והם היו הולכים לחפש
שעשוע אחר, ואיך שמאור צחק בטקס יום השואה כשסבא שלי סיפר
שהרגעים הכי טובים במחנה היו במחראות, שלשם הקצינים לא התקרבו
בגלל הריח, והייתה קצת מנוחה מהם, ובאותו רגעו מאור קם ואמר
"האיש הזה שרוט לגמרי", וכמה חברה צחקו ויצאו ביחד איתו, ואני
הסתכלתי על הפרצוף של סבא שלי, מנסה לדמיין מה עובר לו בראש
עכשיו.
ואיך בסוף היום הלכתי לחפש אותו, רציתי להרוג אותו, אבל פגשתי
את מאיה. היא אמרה שאת העונש שלו הוא כבר יקבל מאנשים אחרים
שיקלטו שהוא חרא, ושאין לי טעם ללכלך את הידיים שלי בדם שלו.
היא אמרה שהיא מבינה ושהיא יודעת, ושעל דברים כאלה קשה לא
להגיב, אבל בכל זאת, בשבילה.
והמילה הזאת הספיקה לי בשביל להתאפק ולא לגעת במאור, רק לפעמים
הייתי מסנן לו קללה מאחורי הגב בלי שהוא ישמע.
חשבתי על אמא, איך היא תמיד מנסה לשחק אותה כאילו הכל בסדר
בבית, מנסה לארגן פעילויות משפחתיות נחמדות כאלה, כמו סנפלינג
בהרי הגולן, נסיעה לאיזה גבעה עם פרחים נורא יפים, או ערב
קריוקי במועדון חדש שפתחו, הכל כדי שנרגיש שאין בעיות ושהכל
מושלם אצלנו.
אני ידעתי תמיד שזאת לא המשפחה שהיא חלמה עליה, שאכזבנו אותה,
וזה אף פעם לא היה מה שהיא תכננה לעצמה כשהייתה קטנה.
חשבתי על איך שהיא רצתה להיות זמרת, איך היא הייתה שרה לי
כשהייתי קטן, ואיך היא הפסיקה פתאום כשאבא אמר לה שזאת לא
עבודה עם עתיד, שהגיע הזמן שתתבגר ותפסיק לדבר כמו ילדה קטנה.

ומאיה. זה תמיד חוזר למאיה. רציתי לומר לה שהיא שינתה לי את
החיים, שהיא תמיד עשתה לי חשק לחפש לעשות משהו יותר טוב רק כדי
שהיא תהיה שמחה, ושהיה בה איזה קסם שפעל עליי בלי שהיא ניסתה
אפילו, קסם שהתבטא בדברים הכי קטנים בחיים.
הסתכלתי על נדב, ממלמל לעצמו משהו בקשר לזה שזה הסוף ואם לא
נעשה חיים עכשיו אז מתי כן. ואני אמרתי לו שאת החיים שלו להערב
הוא סיים, ואפילו לא חשבתי עד הסוף על מה שאני אומר.
נדב היה מספיק שתוי כדי לא לשים לב ולתת לי איזה אגרוף בריא,
והוא רק אמר משהו בקשר לאיזה זונה פיליפינית, ואני עניתי לו
שגם אם אני אזמין לו עכשיו את הזונה הכי טובה במזרח התיכון,
הוא לא יידע מה לעשות איתה כי הוא כל כך שיכור.
הוא הסכים איתי ואמר שהוא פשוט יילך לישון.
עזרתי לו לעלות הביתה. שיכור שיכור, אבל הוא ידע שזאת הפעם
האחרונה שאנחנו מתראים. הוא לחץ לי את היד חזק, אמר שתמיד
הייתי החבר הכי טוב שלו, גם אם הוא שיחק אותה שלא אכפת לו,
ותודה, ושאני אנעל את הדלת מבחוץ כי הוא לא יצליח להכניס את
המפתח למנעול, ואני צחקתי כי מי באמת יפרוץ לו לדירה כשמחר הכל
נגמר, אבל הוא התעקש.
כשהגעתי הביתה חשבתי על זה שעוד שעתיים אני אמות, ואיזה מוזר
לדעת את זה.
ניסיתי להבין איך אני מרגיש עם זה, אם זה עצוב לי או שאני בסדר
עם זה, אם אני פוחד או רגוע לגמרי, אבל לא הייתי מספיק צלול
כדי ממש להבין.
חשבתי על ילדים בשואה, שגם ידעו את זה כמוני, וחשבו לעצמם על
כל החלומות הגדולים שיש להם, על כל מה שהם רצו לעשות ולהגיד
וכבר לא יספיקו לעולם, ולידם הרגשתי בר מזל, כי לי היה את
מאיה, והיה לי את נדב, והיה לי אותי. בשואה, אפילו את עצמם לא
היה להם.
פתחתי את הטלוויזיה על CNN, בצד היה שעון קטם שמראה כמה זמן
נשאר.
שעה וחמש דקות, ובום! הכל ייגמר.
על המסך הראו תמונה של האסטרואיד הבן זונה, מתקרב ומתקרב, לוחש
לעצמו שהוא עוד יראה לזונות האלה מאיפה משתין הדג.
אני חושב שבאותו זמן הייתי כבר רגוע, זה היה הביטחון של
האסטוראיד שהרגיע אותי, היה נראה שהוא יודע מה הוא עושה.
ואני רק עצמתי את העיניים, וניסיתי לא לחשוב יותר על כלום.