אף אחד לא הציל אותך ונותרת לטבוע. מצטערת שלא עברתי את הקורס.
מצטערת שבכלל לא ניסית. הכרנו ביום הכי עצוב בשנה, אולי זה
סימן מלמעלה, יום של זכרונות.
היית ילד, אני נותרתי ילדה - מסרבת להאמין בזמן.
הגעגוע בא לנו בקלות, אם תנגן שוב אולי תזכר במנגינה. אמרת
שתמיד נהיה קשורים, ברגעים שאהבתי אותך, האמנתי גם.
היום אני מוצאת שאני עלולה למות בלעדייך ולזמן יש דרכים משלו.
כתבת שאתה אוהב והזמן עבר, אם לא היית מדבר עלי מילים רעות,
מילים פוגעות, חודרות, אולי הייתי מתחרטת, בטוח היה לי קשה
יותר. אבל השתנת ומאז כמעט חלפה לה שנה.

וככה כשפתאום הפסקתי לאהוב אותך, מאותו מקום התחלתי לבכות, וכל
שיר ומקום הם כמו חלק מפאזל. נפלנו בלי סיבה, ונופלות לי דמעות
על הדף משום מה. אני קצת מתפרקת. זה לא אתה שאיבדתי, לא אותך
אני מחפשת.
אולי בגלל החיוך שלך אהבתי. הרי חנקת אותי כבר מתוך הרגל, סגרת
לי ת'פה באהבה שלך. ועכשיו, כאילו שכחתי איך לנשום.

כולם הסתכלו עלי נדמה לי שהם ידעו (הרגו). אולי אני מבינה שהכל
נגמר לי ובעצם הכל אותו דבר. איפה שהיית לי פעם אהבה, האמנת בי
ואמרת לי ואהבת. כאילו ידעת הכל. כמו באגדה עם הבטחות לחתונה.

היום אתה הולך להגן על העולם, ילד שעוד לא למד לשמור על עצמו.

לא במקרה הזכרונות מציפים אותי, ומי חשב שלסרט שלנון יהיה סוף,
ומי חשב שהוא יהיה עצוב. שרק אני אבכה בסוף.

מרחוק אתה נראה פתאום לא אנושי ובקרוב היה לנו משהו לא רגיל,
יותר מתוק משאפשר. ופתאום הוא פחד מעצמו וברח, ואני נחלשתי
ורעדתי ומעדתי, איתך. אפילו כלב לפעמים שוכח שהוא רק כלב.
תלית אותי על צל של תקווה כשרכבתי על סוס הייאוש.
באותו יום השארתי לך את הלב שלי למזכרת ואתה שברת אותו בכוונה.
אז מצאתי לי דמיון אחד וראיתי בו את כל מה שרצינו לראות, אפילו
מה אין, הסוף הרע מהול בעצב האבסורד.

טיפשי שאני מצטערת על העצב בעיני הפגועות, לא יכולה לשקר. נגמר
לנו זמן הביחד ואין בי כוח להתחיל מחדש. להיות שייכת.
והחיים טובים בסך הכל, החיוך מתחיל איתי כל בוקר.
מישהו הרג לי אותך בטעות מהר מדי (כי הבטחת לאהוב אותי לנצח).
מחכה שתגיד לי מילים של סליחה, שתתעורר. אני בכלל חסרה לך?!
כבר מילאת את עצמך באמת אחרת?. קשה לי. חנוקה. והריח שלך לא
עוזב.

לא קראת את הספר. זורק את היפה שהי כאילו לא היית בחיים. הבכי
שלי בא מגעגוע למה שלא יחזור והשתיקה הזאת ארוכה לי יותר מידי.
יודע שהכאבת לי. דיברת מכוער. מילים זולות, מילים פוצעות,
מילים רעות, זוכר?.
היו חוטים דקים שחיברו בינינו, משהו חזק במיוחד. לא מתחרטת או
מקווה. אולי שכחתי שהאושר הוא ספק.

כנראה שבאמת אהבתי. במבט לאחור אני מודה שפחדתי לראות את עצמי
באמת והכאב צבט את האושר והשתלט עליו מהר. מצאתי את האלוהים
כשרק אתה חיפשת. עוד תבין את האמת ותרצה לחזור תסתובב עד
אובדן. תזדקק למילים יפות ולחום.
כל מה שהיה יקר לנו  מושלך, מושפל, נרמס. האכזבה הזאת הגיעה
אלי בקופסא עטופה ציפיות.
מקווה שרסיסי המת עוד חיים בך.


                  @