"עברו שנתיים מאז שהשתחררנו!" מיכל צעקה. "אתה קולט?!?!"
אבי לא התרשם במיוחד. "כן. שנתיים", הוא אמר בשקט. השנתיים
האלו לא היו מלוות במעשי פאר שעליו להתגאות בהם. למען האמת, הן
היו די חלולות ונבובות, כמעט לא קיימות באמת.
הם צעדו באיטיות לעבר בית הקפה. אבי, ידיו בכיסיו, השתדל שלא
להסתכל לכיוונה, אלא ישר.
"אז מה רצית לספר לי?" הוא שאל.
"עוד מעט, כשנשב..." מיכל נתנה לו חיבוק רופף של הליכה, ובלבו
החל אבי לקוות.

הם התיישבו על כסאות העץ הרחבים והניחו את הכוסות על השולחן.
"נו..." האיץ אבי.
"טוב. סיפרתי את זה רק למישהו אחד חוץ ממך. אז אתה השני.
תתגאה", היא אמרה.
"טוב." אבי לא היה גאה בעצמו, וגם התקוות שרחשו בלבו דעכו לאחר
שאמרה זאת.
"חזרתי לסוג של קשר עם אסף." אבי שתק במשך כמה שניות. "זהו",
מיכל הוסיפה, מבהירה לו כי היא בשיא ציפיותיה לתגובה סוערת
מצידו.
"אל תביני אותי לא נכון", אבי חשב רבות על תשובה הולמת. "אני
מפרגן, אבל לדעתי זה לא הולך להסתיים טוב". הוא ניסה להיראות
הכי טבעי שיכל.
"למה אתה חושב ככה?" היא ציפתה לתשובה אחרת. "זה לא שחזרנו
להיות חברים. רק ידידים, בערך..."
אבי קיווה להרגיש הקלה, אבל היא לא הגיעה. "את זאת שסיפרת לי
על אסף ועל אקורד הסיום הצורם, ועל הניסיון השני שכשל גם..."
מילותיו היו חלשות ויבשות. הוא שם לב שהוא הולך ומתבלבל.
"...תראי, אני לא מכיר אותו, אבל מהסיפורים שלך, לדעתי, את
צריכה להיות זהירה מאוד."
"אל תדאג", מיכל אמרה. "חשבתי טוב טוב לפני שחידשתי איתו את
הקשר". אבי תהה בלבו ממתי היא נהייתה החלטית כל כך.
"בנים יכולים להיות מאוד מניפולטיביים", הוא אמר, כמעט מנסה
לרמוז.
"בינתיים אני מנצלת אותו כמו שהוא מנצל אותי. הייתי צריכה את
זה."
אבי שתק, ועשה עצמו לא מבין. "למה את מתכוונת?" הוא שאל, מתאמץ
לשחק פני מופתע.
מיכל שתקה. "לא משנה, נדבר על זה אח"כ, לא פה."
"אף אחד לא שומע חוץ ממני, את יכולה להגיד לי, אנחנו הידידים
הכי טובים", הוא אמר בצער קל. "את יכולה להגיד לי הכל." הוא
רצה לשמוע ממנה את המילים המפורשות. מיכל רק לגמה מהקפה ולא
אמרה דבר. "עזבי", אבי זרק, והדליק סיגריה.
"אני מנסה לנסח את זה."
מה יש לנסח, הוא חשב. שתגיד סקס, שתגיד שהם שכבו. אולי קשה לה
להגיד את זה בגלל ש... לא, הוא זנח את מחשבותיו.
"שלחתי לו הודעה, אמרתי לו שאני בודדה", מיכל דיברה בשקט, כדי
שאף אחד לא יישמע. "הוא בא, דיברנו קצת ו... אתה יודע..."
אבי עשה עצמו כאילו אסימון נחת הרגע מהשמיים ופגע בראשו.
"That low...", הוא ניסה להיראות מבודח קמעה.
"כן...", מיכל שלחה לו את אותו מבט מתנצל שהוא הכיר ואהב. "יש
לי צרכים. הייתי חייבת משהו, ומחוייבות לא היתה חלק מזה".
אבי שאף מהסיגריה, הנהן, ולגם קפה. מחוייבות. "אני מבין אותך.
גם אני מרגיש בזמן האחרון צורך במשהו כזה", הוא אמר ותהה אם
מיכל תגיב לכך. "אבל זה לא יוצא..." הוא זרק בשקט ממורמר, כמעט
לעצמו. "לפחות זה הדדי, את בטוחה?" הוא שאל, מאחר והיא לא אמרה
דבר.
"כן, אני בטוחה", היא טפחה קלות על השולחן. "לא הייתי עושה את
זה אם לא הייתי בטוחה."
ידידים, אבי חשב לעצמו בגיחוך, ובראשו הדהדו צלילי המילה. הוא
הסתכל לתוך כוס הקפה הריקה שלו, וניסה להתנער מתחושת המועקה.

"אולי כבר תגידי לי מה קרה, במקום לשחק איתי משחקים?"
אבי לא היה הטיפוס שיתן לאשה לנצח בקרב מוחות זול. סבלנות היתה
לו בשפע, אבל לא למשחקי ארגז חול של נשים.
"פגשתי את אסף אתמול." היא אמרה בעגמת מה.
אבי סיים לרחוץ את ידיו מהשמן, שלשל את חולצת ה-ב' אל מחוץ
למכנסיו, זרק עצמו על הספסל והדליק סיגריה. "דברי, מותק,
דברי", הוא העביר ליטוף על פניה העדינות.
"לפני שבועיים בערך הוא צלצל אלי ואמר לי שהוא רוצה לראות אותי
שוב..."
"ולא אמרת לי??" הוא קטע אותה. מיכל הביעה התנצלות בעזרת עיוות
קל של פיה לצד שמאל.
"... אז אתמול פגשתי אותו. הוא רוצה שנחזור להיות ביחד."
אבי החזיק בסיגריה באצבעו ובהונו, וכמעט נחנק למשמע מילותיה של
מיכל, על אף שקולה היה עדין.
"הוא משוגע לגמרי... יום אחד אני אתפוס אותו ואדביק אותו לאיזו
פינה", הוא סידר את הג'ל בעצבנות. "אחרי כל מה שהוא עשה לך יש
לו את האומץ לבקש לראות אותך, ועוד להגיד שהוא רוצה אותך
בחזרה??"
"אני יודעת", מיכל ענתה, חסרת אונים. "הוא מנצל את העובדה שהוא
אהבת חיי. הוא יודע עד כמה אהבתי אותו."
"נו, ומה דעתך בכל העניין הזה?" אבי ידע שמיכל מבולבלת. הוא
שאף מהסיגריה והסתכל ישירות לתוך עיניה.
"מאוד קשה לי. אני מתגעגעת אליו, המון", מיכל השפילה מבטה
ונראתה מהורהרת. "אבל אמרתי לו שאני יודעת שאם נחזור להיות
ביחד - זה ייגמר כמו שזה נגמר קודם."
"וקודם זה נגמר רע מאוד..." אבי המשיך אותה. מיכל הנהנה לעצמה.
"טוב מאוד מיכלי", הוא זרק את הסיגריה ושם יד על כתפה. "עזבי
את האספסוף הזה, תמשיכי הלאה. תראי איך החיים יפים, עוד חודש
משתחררים - כמעט ביחד..." הוא הצליח להעלות חיוך קטן על פניה
הבובתיות של מיכל. הוא חייך גם כן ונשק ללחיה. "מה הייתי עושה
בלעדייך בבסיס הזה, תאמיני לי, לא יודע", הוא אמר והתכוון.
"אני חושבת שאני לא אפגש איתו יותר", היא אמרה וקמה מהספסל.
אבי קם גם כן. "אני חושב שזה רעיון טוב."
הוא ליווה אותה למגורי הבנות. לפני שנכנסה היא נשקה ללחיו
וחיבקה אותו. אבי חיבק אותה בחזרה, ליטף בידו את הקוקו הקצר,
וניסה לשאוף בשקט כמה שיותר ריח לריאותיו, מבלי שמיכל תרגיש.
"לילה טוב", מיכל אמרה וחייכה בשקט.
"לילה טוב", אבי ענה בשמחה ובקול גדול. "לילה טוב צה'ל!!"

"העיר שלך מסריחה", הוא זרק לעברה בעת שהמכונית קרטעה על
מהמורות הכביש.
"טוב לי פה", מיכל אמרה בשילוב ידיים. "לא הייתי רוצה לגור
בשום מקום אחר." אבי האט ופנה ימינה בסמטה המובילה לביתה,
באיטיות. הוא עצר את המכונית ודומם את המנוע.
"היה לי מאוד נחמד", מיכל חייכה בעצב. "טוב לראות אותך אחרי
הרבה זמן. כמעט חודשיים לא דיברנו." היא ליטפה את זרועו.
אבי סובב את ראשו, מסתכל מעט שמאלה מהיכן שראשה ניצב. "כן, היה
נחמד", הוא אמר באדישות.
מיכל הפסיקה לחייך. היא הסתכלה לעבר השמשה הקדמית מכוסת האדים
למשך כמה שניות, ואספה את תיקה. "ביי", היא הצמידה שפתותיה
בהיסוס קל.
"ביי מיכל", אבי אמר וליטף את ידית ההילוכים. הוא ראה שהיא
מסתכלת עליו, מחכה. אחרי כמה שניות היא פתחה את הדלת והחלה
להוציא רגל.
"מיכל?" אבי אמר בשקט. היא סובבה את פניה אליו, רגלה עדיין חצי
מחוץ למכונית. הוא הישיר לעברה מבט בפעם הראשונה באותו ערב,
ושתק. "מה?" היא שאלה.
אבי התכופף לאט והצמיד את שפתיו לשפתיה בעדינות. אחרי כמה
שניות בודדות הוא הרפה.
"לילה טוב", הוא אמר.
מיכל חייכה. "תודה", היא אמרה ויצאה מהמכונית, סוגרת את הדלת.

אבי דילג בין השלוליות, שואף לריאותיו ריח רענן של גשם טרי.
לרגע אחד עברה בלבו הרגשה מוזרה. הוא עצר, נשען על קיר משרדו
של הרס"ר, והדליק סיגריה. הוא חשב על מיכל. שאף שאיפות טבק
גדולות ונזכר ביום בו אמר לה שהיא האחות הקטנה שמעולם לא היתה
לו. הוא נזכר איך היא קרנה מאושר, וחייכה חיוך קטן-גדול, בדיוק
כמו שהוא אוהב.
בעודו משליך את בדל הסיגריה לפח, הוא החליט שהוא ומיכל יהיו
לעד ידידים, ובראשו הדהדו צלילי המילה...