תל אביב שוקעת ערב,
דיוטימה צופה ים,
לוגמת קברנה סוביניון,
שערה שחור נושק בזהוב שערי,
מקמצת מילים,
"שהרי יצירה מעבירה
ממצב אי קיום
לקיום אצלך,
ולעתיד,
ברוחך".
נשים שידעו אותי השנה,
חלקן נשאר זמן,
חלקן לילה,
כל אחת מיוחדת,
עבור כל אחת מיוחד.
ולי חשוב
לענג,
לתת,
להיזכר
על ידן,
להיות.
אריסטופאנס, הרי נשים חוברו אלי קשרי פוטנציאל, ולא ידעו,
וכשידעו אותי, אשיג קיום, ימשיכו אותי, בדרכן.
והרי זה הבל, צועקת תובנת אור שמש באה
המוחזרת על ידי ענני סתיו,
פסי צהוב אדום
מאריכים זכרונה
לפני רדת לילה.
היפה כשלעצמו לא קיים
מחוץ לראשי, לראשך,
לשפה המכוננת אותו.
אך דיוטימה בשלה, מאמינה.
"ארוס הוא לידה בתוך משהו יפה"
דיוטימה מתעקשת,
ואני חי, חי פעמים רבות,
צרור מחשבות גלום במחשבות נשים,
הלוקחות אותי איתן.
הולדתי עצמי בתוכן,
במילה,
במגע,
ברגש.
פידרוס, עייפתי מהמרדף,
הארוס לא מושלם,
הוא חסר,
הוא מורכב,
אנושי,
כמותי.
דיוטימה, הנצח הוא רגעי,
והרי נתתי ליבי לדעת חכמה ודעת הוללות ושכלות,
ועתה יודע, שגם-זה הוא רעיון רוח.
אהבי אותי דיוטימה,
להתהוות איתך כעת,
לחיות.
עייפתי מהשארת רשמים,
משימור עצמי
בזכרונות נשים.
שתיקתה,
מוחקת אותי מצרור מחשבות,
מחפשת את אידאת היפה,
אך בי יש רק ארוס,
ובארוס אין נצח,
יש רק הווה מתמשך.
והיא הולכת
ואני ריק
1.11.2003 |