היום זהו היום הראשון של שארית חיי.
ההסכם ביני לבין עצמי כולל הורדה משמעותית בתדירות שריפת
הפחים,כי הגרון כואב לי ואני יכולה למות מזה. חוצמזה, אמא
אומרת שזה לא בריא, אבא אומר שגם אנשים ששורפים פחים הם אנשים
טובים ושלא צריך לפחד להיות חברים שלהם.
(אם הוא היה יודע שגם הבת שלו שורפת פחים הוא היה מתפחלץ)

ההחלטה לא להכנע להגיון העולם אולי נובעת מזה שאני שונאת אנשים
שקיבלו אותה בכניעה והמשיכו ללכת בה. בעצם, הם לא שמים לב שהם
בכלל לא הולכים אלא דורכים במקום כל הזמן. אף אחד מהם לא מעיז
לצעוק שהמלך הוא ערום.
בגלל האנשים האלו וגם בגלל איזה סרט מצויר אחד (נדמה לי של
דיסני) החלטתי לפנות ימינה ולסלול לי דרך צדדית שתהיה שייכת
לי. שם אני אבנה את הבית.

היום זה היום הראשון של שארית חיי. אני כותבת מתוך תקווה
ואמונה שהדברים הרעים שקורים לי מתרחשים רק כי מנסים משהו חדש
שם למעלה.
(למרות שאלוהים ואני ביחסים די טובים, לשטן הזה יש רעיונות
מטורפים)