פתאום אני מבינה, אין אודי.
רק עכשיו אני באמת קולטת שאין, רק עכשיו שלוש שנים אחרי.
אני עומדת מול הקבר עם מצבת השיש ופתאום אני יודעת שאין אודי,
פשוט אין.
אין אודי אני לוחשת, אותו אדם שהיה פשוט איננו וזה כל כך פשוט
וכל כך מסובך.
שלוש שנים אחרי שנורה, שלוש שנים אחרי שפצע בלב נפתח שלוש שנים
אחרי ורק עכשיו אני יכולה לבכות מעצב ולא מכעס, לבכות כי אין
רק כי אין.
אני כבר לא מנסה למצוא אשמים אני כבר לא מחפשת נחמה בזעם על כל
מי שהיה קשור לאירוע, פתאום אני מבינה שזה חסר טעם שזה לא
יחזיר את אודי.
הנה עכשיו שלוש שנים אחרי ואני מתחילה להתמודד עם מה שקיים כבר
שלוש שנים.
שלוש שנים בלי שלוש שנים שאין ודקה אחת שלוש שנים אחרי שאני
מבינה את זה, מבינה שאין אודי ולעולם לא יהיה שוב.
היה בן אדם, היה אודי ובשניה אחת אותו בן אדם כבר לא היה.
עומדת מול הקבר ובוכה, פעם ראשונה מזה שלוש שנים שאני בוכה
עלייך ואלייך.
נגמר, אני מתחילה ללכת בצעדים איטיים מחוץ לבית הקברות,
ומשאירה שם ליד הקבר שלך, הפצע שלי, את כל הכעס והזעם שהיה בי
על מותך ולוקחת איתי את העצב והיגון המר.
הולכת על שביל העפר בין מאות הקברים וקבר אחד שלך, היית אדם
ועכשיו אתה קבר וזיכרונות.
מרימה את עיני לשמים, מחפשת אותך, ואתה לא בשמים ואתה לא
באדמה, אתה לא בשום מקום אתה איננו, אתה חלל ריק וקו דק של צער
אין סופי.
בלעדייך לעולם לא אהיה מה שהייתי איתך, ועכשיו שאני מבינה שאין
אודי הכל שונה, אני כבר לא אותה ילדה קטנה שהייתי לפני שלוש
שנים שהירייה היחידה פילחה את ליבך, עכשיו שלוש שנים אחרי,
השמש שוקעת והשמים נצבעים אדום, ואני עומדת בשער של בית
הקברות, מסתכלת על מאות הקברים, מאות מצבות השיש שהיו אנשים
ועכשיו הם פיסה של זכרון ואבן שיש ויודעת שאתה ביניהם.
אין אודי אני לוחשת אל הקברים הדוממים וסוגרת אחרי את השער. |