רצתי הכי מהר שיכולתי, באמת שלא יכולתי יותר, כי אני בכל זאת
צעיר. הן התחילו לרעוד בצורה מוזרה שאף פעם לא ראיתי בזמן
שהתקרבתי למכולת של זהבה.
אימא שלחה אותי למכולת כדי שאקנה אורז. שיננתי בלב את הסוג
הנכון שהיא ביקשה. אורז פרסי במשקל קילו. כל כך רציתי להגיע
בזמן. רציתי שאימא תתגאה בי. שאימא לא תהיה עצובה. באמת
השתדלתי. כמעט עפתי מהמדרגות כשירדתי מהקומה החמישית, בה הדירה
שלנו נמצאת. אימא לא שלחה את תמר, כי היא הורידה את הגבס לפני
שבוע והרגל שלה עדיין חלשה. אמנם המכולת נמצאת שני רחובות ליד
הבניין שלנו, אבל הגעתי תוך עשר דקות. התעכבתי קצת, כי נתקלתי
בדרך בשושנה השכנה, שגרה ממש דירה לידנו. אימא תמיד אמרה לי
להיות מנומס ואדיב, אז עניתי על כל  שאלותיה הטורדניות. בסוף
אמרתי לה שאני חייב לעוף כי אמי מבשלת צהרים לאבא. שושנה פתאום
הבינה, ושילחה אותי לדרכי בקריאות זירוז. הגעתי לפינה שלפני
המכולת, ואמרתי לעצמי, שהפעם, אני לא אפחד מהכלב. יש כלב גדול
ושחור מעבר לפינה. הוא כמעט בגובה שלי!!!!! ותמיד אני מפחד
שהוא לא יהיה קשור. תמיר אמר לי בבית הספר, שהם לפעמים לא
קושרים אותו, כי הוא קורע את השרשרת, אז עד שהם יקנו חדשה, הוא
חופשי. אני חושב שהוא שונא אותי במיוחד. הוא תמיד נובח עלי. אף
פעם לא ראיתי אותו נובח על תמר. אולי כי היא בת, והוא יודע
שהיא נחמדה. אולי כי היא תמיד נראית שקטה וביישנית. אני אמיץ.
כולם יודעים. אף אחד לא מעז להתעסק איתי בהפסקות. פעם אפילו
הרבצתי לבני, כי הוא קילל את שקד. שקד היא הילדה הכי יפה
בעולם. היא לא כל כך אוהבת אותי כי היא חושבת שאני לא יפה
ותמיד מלא חבורות בגופי. אבל לי לא אכפת. היא לא כל כך נחמדה
כשאני חושב על זה. אבל בני עדיין חטף. אחר כך, כשהגעתי הביתה,
אימא לקחה אותי לשיחה. היא אמרה שאבא של בני התקשר, וביקש ממנה
לטפל בעניין. אמרתי לה שאני רק הגנתי על שקד, ושבני קילל אותה,
והוא התחיל, אבל היא רק הסתכלה עליי בעיניים עצובות. הבטחתי
לעצמי שיותר אני לא ארביץ לבני, אם זה מעציב את אימא. אני די
מצליח בזה. הגעתי למכולת, ובשניה שראיתי את התור הארוך, קפץ לי
הלב. ביקשתי לעקוף את האנשים, ואמרתי שיש לי בול את הכסף
שצריך. אני אפילו לא צריך לחכות לעודף. אבל אף אחד לא הסכים.
הם לא כל כך נחמדים. אם לא הייתי מבטיח לעצמי לא להרביץ, הייתי
מחטיף לכולם. לא הייתה לי ברירה, אז עמדתי בתור וחיכיתי. מה יש
לכולם לקנות כל כך הרבה? למה הם נזכרו עכשיו, דווקא שאימא
צריכה להכין אוכל לאבא. עוד רבע שעה הוא יחזור מהעבודה. אם אני
תוך חמש דקות אסיים, אני אספיק להגיע בזמן. אבל אימא צריכה
להספיק להכין את האורז אז זה לא יעזור. יצאתי מהתור, והתחלתי
להיכנס אל תוך החנות. ברגע שהבחנתי שלא מסתכלים, הכנסתי את
השקית לתוך התיק. למזלי התיק לא מלא כי היום אנחנו לומדים בבית
הספר רק כתיבה, אז כל מה שיש לי זה רק כרטיסיות של חלקי מילים.
מהר סגרתי את התיק, וברחתי מהחנות. אני לא חושב שמישהו ראה
אותי, אחרת הם בטח היו עוצרים אותי. פעם הבאה אני אשלם להם על
זה. זה בסך הכל אורז. ואני בטוח במיליון אחוז, שזה יותר חשוב
לאימא מאשר להם, כי  הרי אבא צריך לחזור מהעבודה עוד מעט. אימא
שכחה שנגמר האורז. היא אף פעם לא שוכחת. אסור לה לשכוח. אז
החלטתי לרוץ הכי מהר בעולם, ולהגיע בזמן הביתה. כמעט הגעתי
לבניין שלנו, כשראיתי את שקד. היא אמרה לי שגם אותה שלחו
למכולת. לא הבנתי איך היא לא מזדרזת. שאלתי אותה מתי אבא שלה
מגיע, והיא אמרה שהוא כבר בבית. נורא הצטערתי בשבילה, כי היא
נורא עדינה וחמודה והכל, אז הצעתי לה את האורז שלי. היא צחקה
וחייכה. היא אמרה שאני מאוד נחמד. אמרתי לה להזדרז הביתה, שלא
יקרה כלום. היא החלה הולכת לה לאט על המדרכה. קיוויתי שהכל
יהיה בסדר. נעמדתי לשניה, ואז הבנתי מה שעשיתי. חזרתי מהר
למכולת, ולמזלי הכלב השחור היה עדיין קשור. אם היה לי זמן
הייתי עובר צד, אבל אבא צריך להגיע. הגעתי למכולת, והיא פתאום
הייתה ריקה. לא הבנתי מה כבר יכול היה להשתנות בכמה דקות, אבל
לא היה אכפת לי ממש. ניגשתי למוכרת ושילמתי על האורז. אני חושב
שעכשיו החזרתי את החוב של מקודם. הרי שילמתי על האורז. אני אף
פעם לא מרמה. פעם אחת רימיתי במשחק גולות עם תמיר, אבל כשהוא
גילה, הוא כעס, ולא דיבר איתי יומיים! אז הבאתי לו את הגולה
הכי יפה שלי, והוא הסכים לדבר איתי. תמיר הוא החבר הכי טוב שלי
בכל העולם. התחלתי לרוץ חזרה הביתה, וכבר לא היה לי אוויר.
כשחושבים על זה אני רצתי ארבע פעמים שני רחובות. זה המון.
למרות שאני צעיר ויש לי כוחות. אני גם לא מעשן אז הריאות שלי
צריכות להיות נקיות. פעם כשניסיתי, אבא שלי ראה ומאז אני לא
נוגע בסיגריות. ובמיוחד לא בשלו. טיפסתי במדרגות, וניסיתי לא
ליפול, כי זה כבר קרה לי פעם. פתחתי את הפצע הישן שלי, וירד
הרבה דם. איך שהתקרבתי לדלת, עצרתי. אני שומע קולות בפנים. אבא
בבית. אבא בבית, והאורז בתיק שלי. אימא ותמר גם בבית. שמעתי
קולות של צלחות נשברות, ובכי. אני חושב שהן של תמר. היא בטח לא
נזהרה הפעם ושכחה לנעול את עצמה בחדר. היא בטח סמכה עליי שאני
אגיע בזמן להביא את האורז. עכשיו גם אימא בוכה. לא רציתי שהיא
תבכה, אבל זו לא אשמתי. אני לא אשם שהיא שכחה שניגמר האורז,
ואין ארוחת צהרים לאבא. לא ידעתי מה לעשות. לא רציתי להיכנס,
אבל גם לא יכולתי להישאר כאן בחוץ ולא לעשות כלום. הלכתי. אני
אחזור כבר בערב. פעם שעברה זה עבד לי וכשהגעתי בערב, אבא כבר
נרגע. אני אלך לראות אם תמיר הגיע כבר הביתה, והוא רוצה לשחק
איתי. קודם אבל אני צריך לבדוק אם אימא שלו הספיקה להכין ארוחת
צהרים והכל בסדר.