"המטומטמת הקטנה שוב עשתה לנו את התרגיל המסריח הזה! פוסטמה!"
אני מתעוררת בבהלה, שומעת את הצעקות המוכרות של אמא מכיוון
הסלון.
"מה?! רגע, את עובדת עלי - נכון?!"
אבא שם. הוא בטח מתאדם, מסמיק, מזיע, כועס. כל כך כועס.
"מה עובדת עליך, מה?! התקשרו מהחטיבה! כבר פעם רביעית השבוע
שהיא לא הגיעה לביה"ס!"
הלב שלי עובד שעות נוספות, דופק חזק. פעימה, פעימה. הוא דופק
ודופק.
שומעת סוליות ברזל מתקדמות לעבר החדר שלי. הצעדים המוכרים.
הצעדים שאומרים, שמשהו רע קרב.
"חתיכת חוצפנית קטנה... מה את חושבת שאת עושה?!"
אמא מתקרבת לעברי, ואני מזהה את המבט הרצחני הזה בעיניים שלה.
הן מתרחבות, הגבות הדקיקות שלה מתרוממות והיא צווחת.
אני שותקת, משפילה מבט מבוייש.
לא התכוונתי, באמת שלא. ניסיתי להחזיק מעמד, ידעתי שאסור. כל
כך השתדלתי.
אבל נרדמתי.
"את חושבת שאת יכולה לעשות מאיתנו צחוק?!"
אבא צועק, וכשהוא צועק - הוא יורק. את זה אני יודעת כבר מגיל
ארבע. לפעמים זה הצחיק אותי. לפעמים בכיתי.
"סליחה... מה אני אעשה שנרדמתי, נו..."
מנסה לשחק אותה אדישה, רגועה. אבל את אמא זה לא מעניין. אמא
כועסת.
"נרדמת?! איך את לא מתביישת, תגידי לי?!"
סטירה ראשונה.
את הסטירות אני הכי אוהבת, כי הן לא כואבות.
סתם משאירות סימן אדום מכוער כזה לכמה שעות טובות, וזה עובר.
היא מתנהגת כמו משוגעת, חובטת בי בטירוף.
אבל לי זה לא אכפת.
גם את החבטות האלו אני אוהבת, כי הן גם לא כואבות לי בכלל.
אני שוכבת לי על הגב, ומביטה בתקרת החדר הפלצני והמכוער שלי.
חדר שמשמש תירוץ לילדות שמבקשות מההורים שלהן חדר יפה.
"אני רוצה חדר כמו של שירה! עם הקירות בצבע תכלת, נו, שזה נראה
כמו עננים! והכבשים הורודות מעל, והשידה עם המלאך הזה!"
ממש. חדר מהמם.
שונאת את החדר הזה.
חדר של תינוקות. כשחושבים על זה, הוא באמת היה חדר של תינוקת
כשקיבלתי אותו.
עם אותן הכבשים, ואותו התכלת, ואותו הכחול. את השידה אמא
הכינה, ואני, כרגיל - שתקתי.
וכשהאקס קנה לי פוסטר של להקת מטאל ליום ההולדת שעבר, אמא ואבא
קרעו אותו מהקיר.
"זה מה שהוא קונה לך?! גועל נפש. למה אתם לא יכולים להיות כמו
כולם?! מה את עושה איתו שם בחדר?! כל כך קטנה וכבר מזדיינת?!"
ככה הם אמרו לי, אבל לי? לי לא היה אכפת.
כי אהבתי אותו, ואהבתי לגעת בו, ואהבתי שהוא נגע בי, ואהבתי את
מה שעשינו, ואני שלמה עם זה.
אבל לאמא ואבא זה היה אכפת.
מנותקת מהמציאות, לרגעים ספורים שוכחת שאני שם, ממלאת תפקיד של
שק איגרוף למופת.
לא מדברת, לא צועקת, לא מוציאה מילה. חוטפת ושותקת, "כמו
שצריך".
"אני רוצה לשמוע אותך אומרת שזה לא יקרה שוב! אני רוצה לשמוע
אותך!"
אמא צורחת ואבא עומד שם בצד, צמוד לדלת, מחייך אלי בנבזות, כמו
ליצן בתחפושת.
רואה אותו מחייך ונושכת את השפתיים, כמעט עד זוב דם. שונאת את
החיוך הזה.
אגרופים קמוצים, ציפורניים חודרות לבשר גב כף היד שלי.
מתאפקת.
"זה... לא..." אני מזיעה, עוצמת את העיניים, מרגישה כאילו הוא
חודר אלי בחיוך הזה.
וכל הזכרונות עולים, וכל הכאב חוזר, והוא ממשיך לחייך. הוא
ממשיך.
"נו! את חושבת שיש לי את כל היום?!"
"זה לא... יק..." נושמת בכבדות. זה יותר מדי בשבילי.
"את רוצה שאבא יביא את החגורה?!"
"זה לא יקרה שוב!!!" אני צורחת, כמעט מדממת מהגרון.
לא, החגורה לא.
הפעם גם אמא מחייכת בסיפוק, והם יוצאים מהחדר.
הדלת נסגרת, ואני נושמת לרווחה. עוצרת את הדמעות. הן יחזיקו
מעמד שם, אני בטוחה.
הדלת נפתחת לסדק צר, ואבא מחייך.
זה לא יקרה שוב...