כובע של ליצן מכושף מולי. שוליית הקוסם המקולל ננעל בארון.
מצאתי אותו שם בוכה. ניגשתי אליו ומהמגירה הוצאתי קצת טישיו
שינגב את דמעותיו הסגולות.
אני זוכרת ששאלת אותי על מה אני כותבת. אמרתי שאני זורמת עם
המילים. לא אמרתי שאני מייצרת דמויות כפי שהן מופיעות בעולם
המושלם שלי שבראשי. לראשונה גיליתי את השליטה על המילים. אני
פתאום אומרת את הדברים הנכונים, ועם טיפקס מוחקת את הטעויות
והשגיאות. כל כך קל. לא צריך כבר לברוח אל תוך השינה כאל מפלט,
אלא מספיק לעצור את היד מלכתוב.
הנחתי עליו את ידי, מלטפת את שיערותיו. הוא היה בגודל של בובה-
לא יותר מזה. משום מה היה נראה לי כל כך טבעי ששם הוא יהיה,
דווקא בארון שלי, מאחורי הרמקול המקולקל שאכסנתי לפני מספר
שנים במדף העליון מימין.
הייתי כנה. הרבה זמן לא דיברתי מהלב ואמרתי את הדברים הנכונים.
משהו בך השפיע עליי. רוב הזמן אני מרגישה כמו ילדה קטנה, ואתך
הרגשתי טוב. חושבים שטריביאלי שלהרגיש כמו ילד זה חיובי. הרי
התמימות, החן והנאיביות הם חלק בלתי נפרד מהילדות. אבל כשאתה
ילד בבגדי מבוגר ובחברת מבוגרים אחרים, הניגוד הופך את עצם
קיומך, את החוויה למשהו שונה מכדור וורוד שמעופף מעל ראשך.
שלחתי את היד לעבר המדף העליון, כף ידי פרושה. הוא הביט בי
בעיניו הנוצצות והרוטטות, ועלה על כף ידי. משקלו היה כמעט לא
מורגש עד כי היה נדמה שהוא עשוי צמר גפן. הורדתי אותו בזהירות
על השטיח, והוא, שלא רגיל למרווח הגדול, הביט סביב בעיניים
סקרניות ופקוחות. תמה על המכשירים המשונים ועל הדמויות המרצדות
במרקע הטלוויזיה. לבסוף עייף והתיישב.
הייתי מודעת עד כאב לנגיעות המקריות שלי. אם כדי להראות לך
דבר-מה בחלון ראווה, אם כדי להוביל אותך אל הדרך הנכונה או אם
בכדי להסב את תשומת לבך. שיחקתי. מתוך ידיעה שלמה על כל צעד
ועל כל הושטת יד, פעלתי. ראיתי את עצמי למעשה מהצד, והכל היה
קסום להפליא.
כובע של ליצן מכושף מולי. שוליית הקוסם המקולל שוכב מפרפר על
שטיח-החדר. גם הקסם לפעמים נעלם. אחזתי אותו בידיי וליטפתי את
ראשו הקטנטן. משראיתי כי הוא רועד, כיסיתי אותו בשמיכתי. היא
הייתה מעט גדולה למידותיו אז קיפלתי אותה פעמיים, עד שהתאימה
לגודלו הצנום. היא הייתה לבנה, ובנקל ניתן היה להבחין בנקודות
סגלגלות. בדמעותיו.
בדרך אלייך עברתי בשדה של סביונים. לאן שלא הבטתי ראיתי את
יופיים, עד שהצהוב נשקף בעיניי. התבוננתי בדממה סביב, עד
שהבחנתי בסביון כמעט הכי יפה. קטפתי אותו בשבילך. שמחתי כל כך
על המחווה. תמיד המעשים שנובעים מרגע של דחף יוצאים המתוקים
ביותר. הזדרזתי לכיוון ביתך.
הוא ניסה למלמל משהו. שפתותיו, שהיו לחות במקצת נעו וביטאו
הברות, שלא נתקלתי בהן מעולם. הוא החל לשנות צורה לאט לאט.
אומר מילות קסם וכשפים, מנסה לשנות את צורתו לאחרת , שאת משמעה
עדיין לא חזיתי.
עוד שני רחובות אגיע לביתך. כל הדרך דמיינתי אותך מקבל ממני את
הפרח. ידעתי, שאתה מכל האנשים, תראה בו שדה שלם של סביונים.
אפילו את המושלם ביותר, ידעתי שתראה שם. משהגעתי, הבחנתי
בסביון שאחזתי. הוא היה מעט מקופל ונבול. דהוי היה מאחיזתי.
לאחר פרפורים ומלמולים הוא נדם. השתתק. לא ידעתי מה צריך לומר
ואיך לתקן את הקוסם שלי. הבטתי בו, ולשנייה נדמה היה לי,
שמשתקף בעיניו מראה של שדה סביונים פרוש וצהוב. כמו השמש ממש.