"אני הולך" אמר, על כתפו השמאלית מונח תיק גדול ותחת רגליו
מנסה הכלב לאחוז בעקביו כאלו הבין שאין זו יציאה רגילה
החוצה.ידו הימנית כבר הונחה על ידית הדלת, לוחצת לא לוחצת,
כמחכה לה שתעצור את עזיבתו.
"יופי" עיניה אפילו לא הופנו לקראתו, אם לא היה מכירה יכול היה
לחשוב שאין היא אף מתעניינת בעזיבתו, אך התיפוף העדין
באצבעותיה הראה לו אחרת.
"תפסיקי."
"אפילו הכלב רודף אחרי הרגלים שלך.אז בשביל מה אתה צריך אותי?"
הפחדים הרבים שהתרוצצו בה יצאו בזעם נגדו וגרמו לו לחוש מושפל
עוד יותר על עזיבתו.
"אותך אהבתי ורציתי." לחש והשתתק. מקווה שהמילים יפשירו משהו
מהרגשות שבה. "את יודעת את זה, שברת אותי. תמיד הייתי גלוי
איתך"
"הלכת לא? אז ביי."
הוא הביט בה מבט אחרון, יודע שבצעד הזה, שהוא הוא שורף את כל
מה שקושר ביניהם. הזעם העלה מעט צבע על פניה החיוורות, אך
עיניה עדין הביטו קדימה ולא עליו. הוא נתן ליטוף אחרון לכלב
שניסה עדין לשחק עם נעליו וסגר אחריו את הדלת.
גווה שהוחזק עד עתה בקפידה, נכפף פתאום וגופה החל לרעוד ללא
שליטה. דמעותיה הפסיקו להקשיב לקול המצווה בתוכה ופרצו בעין
מעצורים. הכלב שחש למצוקתה ניסה ללקק את הדמעות המלוחות בלשונו
החמה, היא ניסתה להרחיקו מפניה, להסתגר מהניחומים שמציע בע"ח
זה בידידותו ולהישאר לבדה עם צערה.
זה מספר שנים שהם ביחד. גרים ביחד, ישנים ביחד, אוכלים ביחד
מספרים זה לזו את כל קורותיהם במהלך היום וחוזרים ביחד לפינה
שלהם מול הטלוויזיה שהכלב, כמובן, מתיישב שווה בשווה בין
שניהם.
היא ידעה שזו רק ההתקפה הראשונה של הדיכאון. לרגע הביטה על
עצמה בבוז, תואר בפסיכולוגיה ועד עתה היא לא קלטה שהדרך הזאת
מובילה להרס עצמי? היא לא ציפתה לכאב הזה. לאותה תחושה שמכרסמת
בה מבפנים, ממלאת אותה בעצב ולוקחת את כל כוחותיה. היא הרגישה
כמו אותה בובת תותי סמרטוטי אהובה שהיתה לה בילדותה ונזרקה לפח
אחרי שנתרפתה כליל. הכלב שחש את העובר עליה ניסה עדין לשעשע,
הסתובב על הגב, נשך את נעליה ואפילו הביא כדור שתשחק עימו.
פעמים אחרות זה היה עוזר. כשהוא היה בסביבה היה מחבק את פניה,
"מנגב את הדמעות" כמו בשיר של שלמה ארצי, מכרבל אותה אליו
ומבטיח אלפי הבטחות, אבל עכשיו היא פה לבדה בסלון השומם ובלי
הכלב שברח חזרה לגיגית שלו מחוסר עניין.
היא החליטה לנקות ולהתחיל לאסוף את הבלגן שהשאירו בסלון.
להמשיך ולחשוב לא יעזור לה, נכון? הכוסות המלוכלכות שלא ישאירו
יותר שום עדות עליהן, הצלחות שכבר התחילו להסריח מכל ה"שאר
ירקות" שהוא השאיר אתמול. מעכשיו, כבר לא יהיה לה על מי לצעוק
שמטונף פה. כבר לא יהיה לה אל מי לדבר כשעצוב לה וכואב.
היא התיישבה בכבדות בספה, ידיה אוחזות עדין בכלים ועיניה
נעצמות מעצמן.
היא חשה לאה, זקנה, מובסת. אפילו הספה הרכה שקנו יחד לא הצליחה
להרגיע אותה ולהחזיר לה את הרוח שברחה ולקחה איתה את כל
החלומות. מצחיק, איך עכשיו, אחרי שהכל נגמר, הפחדים שהתרוצצו
בתוכה בחודשים האחרונים פרחו להם. אותם חששות שהדירו שינה
מעיניה יומם ולילה ועצרו אותה שוב ושוב מלפעול תפסו אותה
לבסוף. היא תפסה את עצמה מגחכת. על עצמה, על המצב, טיפשותה
הגדולה.
מביטה סביבה בבית בחיפוש אחרי הכלב האבוד "ברוש בוא הנה!" קראה
כמנסה להיצמד לדבר האחד שעוד חיבר ביניהם. הכלב הביט בה בעיני
השקד שלו מאחורי הדלת, בוחן את בעליו. הוא זיהה אותה יושבת על
הספה שלהם יודע שזה המקום החמים השמור לו. מבט אחרון על הכרית
הרכה עליה ישן- ריצה, ובקפיצה אחת התיישב בחיקה.
הוא לא גדל בהרבה מאז הביאו אותו כגור מדובלל לביתם. היא רצתה
כלב מאז עברו לגור יחד ורק אחרי הרבה הפצרות ותחינות הוא
הסכים- בתנאי שהיא זו שתחנך ותדאג לצרכיו. כמובן שלא לקח זמן
רב עד שהגור המדובלל והשמח רק הגביר את האהבה ביניהם והטיפול
המשותף בו.
עכשיו לא נותר לה איש לכעוס עליו מלבד עצמה, גם הכלב נשאר בסוף
בחזקתה, לשמור עליה בבדידותה.
הריקנות העצומה הכניעה לבסוף את התנגדותה לזיכרונות הכואבים.
אותם זיכרונות שמלאים בו ובשיחה שלא היתה צריכה להתקיים. וכי
מה חשבה?? שאחרי שתטיל את הפצצה הוא פשוט יחייך יצחק ויגיד
"מזל טוב" אני שמח בשבילך? היה זיון טוב, נהנית? מה עבר לה
בראש- היא לא ראתה ששיחה כזאת היא דרך ללא מוצא? איך יכלה
להעלות בדעתה שבגידה יכולה לחזק את הקשר ביניהם? זה אולי נכון
לזוג שסיים את חייו לא לכזה שבקושי התחיל... היא עדין יכולה
לזכור את הקשיחות של גופו אחרי השיחה, את העיניים שלו שהביטו
בה המומות, כואבות לא מאמינות לה. עכשיו שהיא מנסה לזכור את כל
הפרטים היא נזכרת שהוא באמת חייך בתחילה חיוך קטן ולא מאמין
שגרם לה רק להפליג בתיאורים עסיסיים עוד יותר על הבגידה
שנעשתה. אחר הידיים שלו התאגרפו, עיניו הביטו בה במבט מאשים.
בשלב זה היא ניסתה לרכך את הפצצה שהכניסה ביניהם ולגעת בו,
אולם הוא התרחק ממנה לא נותן לה לגעת בו.
בתחילה עוד שכנעה את עצמה להאמין שזה יעבור, שמדובר רק בזמן
קצר בו שניהם מרוחקים זו מזה ואחר כך הם יתקרבו יותר ממה שהיו
אי פעם. היא חשבה שאם תתנהג כרגיל כאילו דבר איננו קורה סביבם
אז ה"דבר" הגדול שביניהם פשוט יעלם מהעולם. אך ככל שחלפו הימים
התרופפה אמונתה בכך שיש פתרון בנמצא. במקום אהבה החלה לקבל זעם
וכעס בתגובות למעשיה. כל דבר קטן שעשתה בניגוד רצונותיו גרר
אחריו תגובה חריפה מצידו. בתחילה רק על כך שלא פעלה נכון אך
בהמשך בכל שיחה שניהלו שמעה את הטון המאשים שלו, זועם עליה.
באותה תקופה עוד חשבה שהכל בדמיונה והכעס שלו זמני. היא התעלמה
מכל האותות שהיו סביבה. פחדה ממש פחדה לומר משהו כדי שאותו
הדבר שביניהם לא ישבור אותה לחלוטין.
יום אחד סיפר לה אחד מחבריהם שמצא אותו בוכה בעבודה ואחר כך
השתפך שמכל המחשבות החולפות בראשו איננו יכול להתרחק. שכל דבר
מזכיר לו אותה וגורם לו לפנטז אליה בידים זרות, ערומה בכל מיני
תנוחות משתנות. החבר החל להסמיק מפנה ממנה מבטו כשהמשיך ותיאר
את כל מהלך השיחה.

היא נשנקה - הרי הם, יחדיו, מעולם לא עשו דברים כאלה, אצלם הכל
הלך טבעי ורגיל. המין ביניהם היה כל כך פשוט, מוכר - אותם
מקומות מוכרים שמפעילים אותה, אותה כניסה עדינה ותנועה זורמת
בלי הרבה אקשן בלי שינוי. אבל באופן שתמיד הביא אותם לסיפוק
ושביעות רצון של שניהם.
לאט לאט הבינה שהמרחק ביניהם רק הולך וגדל. ואין לה מושג איך
לעוצרו! היא ניסתה לתרץ זאת בחוסר זמן, עומס עבודה - אבל זה לא
היה זה, היא ידעה.
אז היא החליטה לנסות טקטיקה אחרת. בעמקי לבה עוד קיוותה שמילים
יכולות לשנות סיוטים. היא תפסה אותו לשיחה והסבירה שזה היה
בסתם ולא היה חשוב והכל מיועד לחיזוק הקשר ולכנות בין שניהם.
אולם שגם זה לא עבד התגברה על בושתה וסיפרה את האמת. הבחור
האחר היה פרי דמיונה והוא ורק הוא האדם היחיד בחייה, הוא שנוגע
ונגע בה בגוף ובנפש. האדם עליו מבוססות התקוות שלה והחלומות
המשותפים שבנו יחד במשך השנים.
כשסימה לדבר הביטה עמוק לתוך עיניו, מנסה לנחש את המתרחש
בתוכו, למצוא גרגיר תקווה לעצמה. זה לא עזר, ההפך, זה רק החמיר
את המצב. הוא נסגר עוד יותר בתוך עצמו, מדבר איתה רק לשם
ענייני הבית או הכלב. והכלב המדובלל שרק חיבר ביניהם עד עתה
הפך למוקד המריבות. מי מוציא אותו, למה לא האכלת אותו, מי יקח
לווטרינר ועוד.
בהמשך החל לקום באמצע הלילה מסתובב בין החדרים פותח את
הטלוויזיה ונשאר ער עד השעות הקטנות של הלילה בפורומים
באינטרנט.
היא חשה אובדת עצות, נשאר לה רק לקוות שרצון טוב ואהבה יחזירו
אותו אליה.
ביום האהבה הזמינה להם חדר במלון בטבריה. הנסיעה עברה עליהם
בתחושת אחדות מרנינה. כאילו לא היתה בגידה, היה לה כל כך קל
להיכנס למשחק הזה! הוא סיפר בדיחות כל הדרך והיא צחקה. אפילו
נעצרו בשולי הדרך לארוחה קלה במסעדה שגרמה למלצר להחליף צבעים
ממבוכה.
הם הגיעו למלון בשעות אחר הצהרים, עדין מלאים ודשנים מהמסע
שעבר עליהם. בכל זאת החליטו לטייל קצת בטבריה לפני שהם
מתרווחים בחדר החמים.
הטיילת הייתה שוממה, רק שולחנות מסודרים בטורים. כאילו שניהם
בלבד בעולם.
"איך התרוקנה לנו הכינרת." אמר לפתע מעיר אותה מחלומה.
"המ..אולי בהמשך החורף, אתה יודע."
"הגשם? שטויות . אנחנו במדבר, כדי למלא את הכינרת צריך לחיות
באירופה,לא כאן."
מחובקים וצמודים המשיכו את שאר הדרך בשתיקה.
אבל בתוך החדר שלהם, אחרי ששכבה ערומה מולו, שערה פזור על
הכרית - הוא עצר, הביט בה . היא חיכתה, גופה נוגע בסדין הנעים
מופנה כלפיו חמים ומזמין.
הוא קם והלך, נועל עצמו בשירותים. צמרמורת קרה עברה בה, מקפיאה
אותה מלזוז, מלנוע. היא לא רצתה לקום, בתוכה פנימה הרגישה באמת
הבלתי נמנעת- אותה לא רצתה לשמוע. האהבה העזה שהרגישה כלפיו
שרפה אותה מבפנים, אין לך סיכוי להתחמק לחש במוחה הקול המריר.
היא סגרה את עיניה בכוח, בורחת מהמחשבות הרודפות אותה ונרדמה.

כאשר קמה, כעבור שעתים לערך, מצאה אותו עומד במרפסת ומבטו
מופנה לכנרת היבשה. בעדינות התקרבה אליו ידיה עוטפות אותו
בחיבוק חמים, לחייה התרככו בגבו. היא חיכתה, שיפנה אליה פניו
שידיו יחבקו את גופה ויקרבו אותה לחזהו. שסנטרו יתרכך על ראשה
ויתן לה שוב תחושת אינטימיות שיתופית של שניהם. אבל היא לא
הכינה עצמה למילים שבאו בעקבות החיבוק, היא לא ציפתה שידיו
יכבלו אותה צמוד לגופו כך שלא תוכל להגיב, לא תוכל להתגונן
מהמכה שינחית אליה.
"אני לא יכול" אמר בעודה צמודה לגופו "אני רואה אותך וחושב על
ידים אחרות סביבך."
"תפסיק." ביקשה וקולה מנסה לעצור את כל המחשבות הרודפות אותו.
"אל תגידי שזה שקר, זה לא משנה."
"אני חושקת בך." מנסה להשכיח ממנו את הכאבים, המחשבות, התהיות
המשיכה ונישקה את סנטרו,חזהו ידיה מנסות ללוש בבשר.מרימות את
החולצה נוגעת בשערות הרכות שתחתיה- מדגדגת מגרה.
לפתע תפסו אותה ידיו, עוצרות את נשיקותיה מפנות את פניה כלפיו.
מבטו עצור, קפוא לא מביע דבר "אין לי מה לתת לך, סירסת אותי."
אמר ושבר את שארית התקווה שעוד נותרה בה שיבואו ימים טובים
יותר. אחרי משפטו כזה, מה נותר לה עוד להגיד? היא הרגישה
מלחציים ענקיות סוחטות אותה עד דוק, עד שנותר ממנה רק צלם של
אישה, של אהובה.
באותו רגע התחילו רגשות האשמה הכבדים, אותם רגשות שהיא מנסה
לדחוק החוצה גם עכשיו. היא נזכרה בשיחה שניהלו לפני מספר
חודשים, על בגידות ומשמעותן בקשרים זוגיים. לא היתה זו הפעם
הראשונה בה דיברו על הנושא, אך הפעם... הוא צחק, טוען שבגידות
הן דבר בר חלוף ואם זה מעודד את האגו של אחד הצדדים, מה טוב.
"ואתה תבגוד?" שאלה אותו ישירות. והוא השיב בשלילה,אומר שהוא
אוהב אותה בכל ליבו אבל מבחינתו שתעשה כרצונה.
"ןלא תקנא לי?" שאלה מנסה לשבור את אדישותו.
הוא חייך, ממשיך וטוען שהנם שני אנשים נפרדים עם חיים נפרדים
ואין סיבה גם לקנאה ביניהם. ומצידו.... קשה לה אפילו לחשוב למה
שהתכוון בדבריו. אבל זה הכעיס אותה. הכעיס והעליב- מה היא לא
מספיק חשובה כדי... כדי שהוא יקנא לה?
היא סחבה את ההרגשה הזאת איתה ימים רבים, כאילו דחה אותה
במלותיו. אפשר לחשוב שהקנאה מהווה את תמצית האהבה -אין קנאה
אין אהבה.באותה תקופה עלתה בה התוכנית המושלמת להפתיע אותו.
לספר לו על בגידה שכאילו בגדה בו. היא רצתה להכאיב לו כמו
שהכאיב לה, היא רצתה לגרום לו לחוש מה היא קנאה, שיישרף בתוכה.
היא לא האמינה לו שאיננו יכול להרגיש, היא לא יכלה להאמין בדבר
כזה. רצתה לראות אותו מתפתל, מושפל להחזיר לו על המילים שטען
נגדה. מה היא חשבה לעצמה שאם תצליח לגרום לו לקנא לה זה יוכיח
שהוא אוהב אותה?
את הנסיעה הביתה העבירו בשקט ובבדידות, כל אחד ומחשבותיו הוא.
"למה עשית את זה?" שאל לפני שהגיעו הביתה, עוצר את המכונית
עצירת פתע מספר רחובות מהבית.
"המ...?"
"למה סיפרת לי שיש לך רומן?" הוא לא הביט בה, עיניו הופנו
קדימה וידיו לחצו בחוזקה את ההגה, נותן בה תחושה שהם עדין
בתנועה.
"שהיה רומן..."
"לא משנה. למה?" עיניו הופנו אליה מביטות בה בזעם אין סופי
מחפשות בתוכה חוקרות ובוחנות.
"סתם, תשכח מזה."
"למה?" הוא נראה לה לפתע ממש פראי כשהסתכל עליה בזעם.
"רציתי.." היססה. "רציתי לדעת את התשובה לשאלת השאלות: האם אתה
עדין אוהב אותי? "
היא השתתקה מביטה בתווי פניו הקפואים "רציתי לדעת אם אכפת לך.
תמיד אמרת לי שאתה לא יכול לקנא לי אז פשוט..." היא תפסה את
שפתה התחתונה, נושכת אותה קלות ומחכה. רואה את פניו מתקשחות
עוד יותר עד שהעלה את המכונית חזרה לכביש, חזרה הביתה.

היא קיפלה את הבגדים היבשים לבדה, מפרידה כתמיד בין שלה לשלו.
היא לא יכלה להימנע מכך, רק שהפעם את שלה הניחה בארון ואת
בגדיו בערמה על הספה. מקווה שמתישהו הוא יבוא וירצה לקחתם.
מקווה שאולי בעתיד הוא יבין שרק אותו היא רצתה לא אחר והוא
יוכל לחזור ולהביט בה באותו מבט תמים ואוהב ומלא שלוה. אחר
ינשק אותה יתן ליטוף לראשו של הכלב ויגיד לה "את יודעת כמה אני
אוהב?"