אני כולי חנוקה והמשמעות של הפחד ממקומות סגורים קיבל משמעות
חדשה.
המקום הוא עצום, בעל חדרים ועליות וכל זאת כל כך קטן שאני
מפחדת שיקרוס.
כולי מכאוב או אכזבה ממנו או אולי מעצמי.
נמאס לי לחכות אך אינני מוכנה לעזוב
אני יודעת שאני אוהבת אותו ואינני מרגישה כי זה הסוף כשאני
איתו, אלא רק כי זו התחלה חדשה ובכל זאת אני יוצאת עם הרגשה
שאולי לא תהיה הפעם הבאה.
אולי זו אני?
אולי זו אני שעושה את הטעויות?
אולי זו אני שגורמת לו לעשות שטויות?
אולי זו אני שמחכה לאביר על הסוס אך מאידך גורמת לו להשאר ילד
פעוט?
מה כל כך שגוי בי, שאני גורמת לו לכל כך הרבה סבל?
האם זו באמת אני או שאולי זה הוא?
אולי זה הוא שאף פעם לא לומד?
ואולי זה הוא שלא משנה עם מי יהיה, ישאר ילד?
ואולי באמת אין לי למי לחכות ועליי לעזוב?