עידן הוא החבר הכי טוב שלי.
הוא זה שנמצא שם כשאף אחד לא יכול להרשות לעצמו להיות בקרבתי.
זה לא עולה להם כסף, כמובן, אבל לפעמים הם מעדיפים את הריחוק,

את חוסר המעורבות שלהם בשטויות שלי, וככה הם לא ייפגעו ממני.
כי אני פוגע. יש לי את השטויות שלי.

אבל לא עידן. עידן תמיד שם, מתעניין ורוצה לדעת במה מדובר.
למשל, כשנפרדתי מקרן. למרות שאני הכי אוהב לקרוא לה קרין, כי
זה מיוחד יותר והיו לנו מספיק קרן בכיתה ואני יודע שהיא נהנתה
שמייחסים לה חשיבות אחרת, עידן היחידי שחקר למה נפרדתי ממנה.
כשכולם שאלו למה ובמיוחד אחותי שממש אהבה אותה, אמרתי "ככה".
כי ככה רציתי.
בגלל שהחלטתי שאני לא אוהב אותה יותר. רק עידן ידע איך הרגשתי.
עידן תמיד היה חלק ממני.

הוא ידע תמיד מה השטויות שלי, אם זה ברובוטריקים כשהייתי קטן,
אם זה בבנות בתהליך התבגרות.
אם זה במחשבות אובדניות.
לא שאני טיפוס שיילך ויתאבד. אני דווקא די מטיף נגד, אבל קשה
שלא להסתיר את הסקרנות שלי בכל מה שקשור לעולם הבא ואיך שם ואם
זה כמו שכולם אומרים.

אז התחלתי לדבר עם עידן לעיתים יותר ויותר תכופות לגבי החיים
שלאחר המוות.
עידן הקשיב לי והפנים את כל מה שאמרתי, אבל סרב לקחת חלק פעיל
בהתלהבות.
"מה אתה דפוק? תפסיק לחשוב כמו ילד קטן, קיבינימט. שרדת 3 שנים
בשטחים ואתה מדבר כמו
ילד טיפש ומפונק! תתמקד במה שצופן לך העתיד, לא במה שחבוי בתוך
המוח הקטן והמעוות שלך".

מעוות.

כל החיים שלי סובבים סביב המילה הזו. כנראה שניחנתי ביכולת
מופלאה להסתכל בעיניים מעוותות
דרך משקפיים מעוותות ולחוות דיעה מעוותת על כל העולם ואישתו.
רק על עידן לא הייתה לי דיעה מעוותת, אבל ככה זה כשיש מישהו
שממש חלק ממך, כמו עידן.

פצחתי במונולוג.

"מסקרן אותי. להביט בהלוויה שלי ולראות את כל מי שאוהב אותי
בוכה.
הם באמת אוהבים אותי, או רק מתנהגים ככה?
הנה אמא. אני יודע שאמא אוהבת אותי. היא בוכה ממש ואני יודע
שזה אמיתי.
והנה אבא. אבא בוכה מאוד וזורק קלישאות לאוויר בזמן שהבחורצ'יק
הדתי מספיד אותי.
אבל אני יודע שאבא רק מעצים את תחושותיו. כן, הוא אוהב אותי,
אבל הוא נהנה להפגין את יגונו.
אני בטוח שכל מה שעובר לו בראש זה איך הוא נראה בתור האבא
שאוהב אותי וכמה מרחמים עליו שאיבד את בנו הבכור בשטות טראגית
ומצערת כמו התאבדות.
הנה החברים הקרובים שלי. הם גם בוכים... כואב לי קצת לראות
אותם.
הם יזכרו אותי? הם יזכרו שפעם הייתי חלק מהחיים שלהם? גם אחרי
שיתחתנו ויקימו משפחות?
הם יזכרו את התקופה הטובה שהיינו יוצאים לפאבים ומשתכרים?
ויותר חשוב - הם יזכרו את התקופות הקשות שעברנו?
אותן תקופות שעיצבו את היחסים שלנו?
אגב יחסים... אני מזהה כמה אקסיות...
הנה קרן... היא לא תיארה לעצמה שאני אתאבד. היא עדיין אוהבת
אותי? היא יודעת שגם אני אהבתי אותה הרבה אחרי שזרקתי אותה?
היא בוכה. זה עושה לי משהו בלב.
הנה המשפחה... סבתא, סבא... פתאום כואב לי על סבא שלי, שצריך
לקבור את הנכד הבכור שלו.
זה צריך להיות הפוך, לא? כואב לי שהמוות שלי מכאיב לו כל כך.
אני יודע שהוא אוהב אותי. זה מספק אותי.
הנה חבר'ה מהצבא. עידן, יש לי פלאשבקים של שבתות שסגרנו. אוף,
הם נראים עצובים. אתה חושב שהם אוהבים אותי?
כמה זמן ייקח לכולם לעבור לשיגרה ולשכוח שהייתי קיים בכלל? אני
לא רוצה שישכחו אותי או שיפסיקו לאהוב אותי.
כואב לי לאבד את כולם, אבל רק הסקרנות הזו של לראות אותם באמת
אוהבים אותי ולא סתם אומרים.
עידן... עידן!!! כל זה לא מעניין אותך?!"

עידן שתק. אחרי כמה דקות של שקט, אולי אילו היו רק כמה שניות,
זמן זה דבר מאוד יחסי.
אבל הייתה דממת מוות.
עידן הסתכל עליי ואמר "אתה דפוק. משהו קרה לך בלידה, אני בטוח.
ככה לא מדבר בנאדם בוגר. אתה נשמע כמו ילד."

"אתה יודע מה?! אתה רוצה לדעת איך זה? קח!" והושיט לי סכין.
"תעשה את זה, תחסוך לעצמך שעות ושנים של ספקולציות ודמיון.
תעשה את זה כאן ועכשיו ותראה איך זה, פור ריל".

שתקתי והבטתי בעידן. אני לא יודע למה, אבל הייתה לי צמרמורת
לאורך כל הגב.
עידן התסכל עליי והוסיף: "מה קרה? למה אתה שותק? אתה מפחד? אין
לך אומץ לעשות את זה? אז אולי אני אעשה את זה בשבילך?"
ולפני שהספקתי להגיב הוא התקרב אליי קצת ונעץ לי את הסכין
בבטן.

תחושה משונה. זה לא כואב כלל. אני מסתכל על עידן ורואה מבט
משולהב. פניו אטומות, קרות, אבל העיניים...
כאילו הוא תכנן את כל זה לפני חודשים, ופשוט חיכה שהכל יפול לו
לידיים כמו אבן טטריס גדולה שסוגרת 4 שורות ומנקה חצי מסך.

תזמון מושלם.

אני מנסה להמשיך להסתכל עליו, אבל העיניים נעצמות ומשהו ממש
כואב לי בראש. כאילו שואבים לי את המוח עם קשית של טרופית.
ואני מחייך. עכשיו אני אוכל לראות את אמא ואבא, סבא וסבתא,
חברים וחברות, את כולם בהלוויה שלי.

אבל יש רק חושך ופתאום אור חודר, מפלח ומטמא את החושך הקסום
הזה.
אני פותח עיניים ורואה את את הרופא והאחות הקבועים שלי.

"בוקר טוב, רפי. תקפיד לקחת את כל הכדורים היום, אנחנו לא
רוצים שעידן שוב יחזור, נכון?"
"נכון, דוקטור", אני מפטיר ובולע את המאסה שמוסרים לי.

האחות החביבה מתירה את הרצועות שמרסנות אותי למיטה ומחליפה
אותה בחולצה המוכרת.
היום אני כבר יותר רגוע, ככה שאין צורך באחים חסונים.


אני פה כבר שנה וקצת.
מעניין מתי עידן יהרוג אותי באמת ואז אני אוכל לראות את כל אלה
שאוהבים אותי. אבל באמת ולא רק אומרים.