הוא ישב על הכיסא הישן והמרופט שנתנו לו הוריו לפני מספר שנים
וסובב אותו אל מול שולחן הכתיבה החדש, מעיף מדרכו כל דבר אפשרי
בערך וללא רחמים כלל כדי לפנות על שולחן הכתיבה המהגוני היפיפה
שניצב מולו. הוא הנחית דפדפת חדשה, נקיה ולבנה על השולחן והחל
לשרבט מילים אינספור.
הוא חשב לעצמו שחבל שהוא מלכלכך פיסת דף כזאת חלקה, יפה
ונקייה. מסכנה, הוא חשב לעצמו... היא הייתה נקייה מרע ושלווה
שכזאת כמו ים באמצע היום לפני שבאתי והפלתי עליה כאב, צער
ודיכאון ועוד מעט היא תהיה פיסת נייר מפורסמת שכולם יכירו
ויקראו. לאט לאט הדף הלבן והחלק התמלא בעט שחור שמספר על מהלך
האירועים בשבוע האחרון, אכן דברים כבדים ואם הייתם מסתכלים
טוב- טוב הייתם יכולים לראות שהדף התחיל לבכות מצער ולהזיל
דמעות. אחרת מאיפה באו טיפות המים האלה? והייתם יכולים להבין
את הדף המסכן, עד לפני עשר דקות הוא היה שליו ורגוע וכעת דברים
שאדם לא היה מסוגל לספוג בתוכלת חיים שלמה היו גלויים לפניו
בדקות מספר. אתם הייתם מסוגלים לזה? אם מישהו היה מפיל עליכם
אסונות בשנייה אחת ואתם הייתם האנשים הרגועים בעולם, הייתם
ממשיכים להיות כאלה שלווים?

הוא סיים לכתוב, הוא היה ספוג דמעות, הוא בכה המון!
לא היה לדף טעם לחיות, הוא רצה לצעוק לאדם המסכן שרשם עליו
"לא! אל תלך! אל תעשה את זה! אתה אדם טוב! זה לא מגיע לך! אני
אהיה איתך ויציל אותך! אבל לא תעשה את זה! בבקשה!" אבל מרוב
בכי וצער כלפי אותו איש מסכן לא יצא לדך הקול והוא רצה לצעוק
את זה והוא אפילו ניסה... אבל בעצב מנע ממנו והקול נתקע
בגרונו.

לדף לא נותר אלא לצפות בכאב באדם המסכן נופל ארצה. עכשיו לדף
נותר רק לחכות עד שמישהו יבוא, יכנס לחדר וימצא את האדם שרוע
על הרצפה, שהאדם יראה וירים את המכתב שעד לפני שעה היה לבן
וחלק וכעת היה משורבט כולו וקצת אדום וגם יתחיל לבכות... כי
בסך הכל, חבל על האדם הנפלא הזה שעבר קצת יותר מדי בשבוע
האחרון.