האיש שהמציא את האהבה הוא בטח האיש הכי עשיר בעולם. זה נורא
מכניס למכור לאנשים מוצר שהם לא צרכים. זה גם דבר מסובך כזה,
אהבה. וזה בא בלי חוברת הוראות, או שאולי בגלל שמייצרים את זה
בסין אז ההוראות הם בסינית. תנסו לתאר לעצמכם מה זה להתחתן עם
אהבת חייכם. עם זאת שתמיד אהבתם, לגדל איתה ילדים, לגור איתה
באותו הבית, לגדל יחד שושנים בגינה, להזדקן ביחד. לעזאזל, יש
מישהו שלא דמיין את זה קורה לו? על מה אני מדבר, רובנו ראינו
את זה קורה לפחות פעם אחת בטלוויזיה.
אותי מצחיקה המחשבה שהייתי מוכן לעשות הכל כדי לחיות כמו
בטלויזיה. הייתי מוכר את הנשמה שלי לשטן בשביל לחיות עם האהובה
שלי בבית קטן בפרוורים, עם בן אחד ועם בת אחת וכלב. כן, הייתי
מוכן למכור את כל העקרונות שלי בשביל אושר בקופסא. הייתי מוכן
להאמין לכל הפרסומות בעולם, הייתי מוכן לשלם כל מחיר שהוא
בשביל דקה של אוטופיה. הייתי מוכן להתאבד בשביל אהבה. ואתם
יודעים מה? זה בדיוק מה שעשיתי. כמובן שלא ממש הרגתי את עצמי,
פיזית. אבל איש לא מסוגל להכיר אותי היום.
והבאסה היא שאין החזר כספי. פשוט אין החזרים על רגשות סוג ז'.
זה כמו לנסות להוריד קצפת מעוגת שוקולד. בלתי אפשרי, תמיד יהיו
שאריות שרק יכערו לך את החיים. אז אתה תקוע עם זה לנצח.

את ירדן שלי פגשתי בתיכון. ילדה יפה ומוכשרת. ובשביל ילדה בת
16 היו לה שדיים לא רעים בכלל. למעשה כשאני הייתי בכיתה י', כל
מה שיכולתי לחשוב עליו זה על השדיים של ירדן. והיא הייתה כזאת
צחקנית, לפעמים היא הייתה צוחקת מדברים ממש מפגרים, אבל זה לא
גרם לי לחשוב אפילו לא לרגע שהיא טפשה או משהו כזה חס וחלילה.
ילדה עם שדיים כמו של ירדן לא יכולה להיות טפשה. האמת היא שרק
בכיתה י' וחצי הבנתי שירדן היא באמת לא יותר חכמה מבנות אחרות,
אבל אז זה כבר היה מאוחר מידי, כי כבר הייתי מאוהב בה. אם קשה
לכם להאמין שילד בכיתה י' יכול להיות מאוהב, אז כדאי שתבינו
שתי דברים קטנים אך חשובים: אם נדמה לכם שאתם במרום גילכם
יודעים משהו על אהבה, אתם טועים, כי גם לכם מכרו את אותם
הלוקשים. דבר שני הוא שילד בכיתה י' רואה הרבה טלויזיה, ומקבל
הרבה דמי כיס. ככה שזה הגיוני שאם יש לך מספיק כסף הדברים באים
אליך בקלות. ולא שהיה לי הרבה כסף, היה לי בקושי כסף לארטיק,
אבל בתודעה ככה זה היה: אם יש מולך ילדה יפה, אז אתה בטח מאוהב
בה, ואם אתה מאוהב בה, אז היא בטח לא אוהבת אותך, אז אתה צריך
לעשות דברים לא הגיוניים שרואים רק בקומיקסים כדי להפוך אותה
לשלך. כן, אני רציתי להיות סופרמן. אני רציתי להיות זה שיציל
את העולם בשבילה. ילדותי? תחשבו שוב, גם אתם כאלו. לא הייתם
רוצים לעצור את נתיבי איילון בשביל נשיקה מאנג'לינה ג'ולי? לא
הייתם מוכנים להכניס את היד שלכם לתוך תחת של פר כדי שאיזו
כוסית תצחק על ההומור הנפלא שלכם? אז היום יש לכם קצת יותר
עקרונות, אבל עקרונות זה לא לנצח. בשביל לילה קסום אחד, תהרגו
את אל הירח.
בזמנו, בפעם הראשונה ששכבנו, הייתי כל כך שיכור מאהבה, שהיה
נדמה לי שאני שוכב עם אלוהים. כן, זה נכון, כששוכבים עם אלוהים
גומרים מהר. ובחוץ. וזה ממש מעצבן! וזה גם נכון להגיד שהמרחק
בין אלוהים לשטן הוא קרוב. השטן הוא זה שיגרום לכם לחשוב שנורא
קל לאבד את האמונה באלוהים, אבל אלוהים תמיד יהיה שם כדי
להחזיר אותך בתשובה. ובדיוק בגלל זה, התחלתי לאט לאט לגמור
בפנים, ויפה כזה, עם חיוכים, ועם הצהרות נעימות ושקטות
באוזניים. ירדן והשדיים שלה היו מוכנים להתחתן איתי כבר בכיתה
י', ולכן לא היה לי ספק כבר אז שעשיתי את העסקה המשתלמת ביותר
בעולם.

כשאתה מאוהב, אתה כבר לא בן-אדם. וגם היא לא בן-אדם. היא חומר
מוצק של רגשות מתוקים. היא כמו סוכריית קמח ענקית. היא כמו
סוכרייה מצופה בפתיתי סוכר. היא כמו מקופלת שהייתה שלוש שעות
במקפיא. ואתה? אתה יצור מגעיל שפולט נוזלים כל הזמן. ואתה כל
הזמן רועד כמו איזה ג'לי. לא, לא ג'לי, יותר גרוע מג'לי, אתה
חילזון! חילזון דוחה, ומגעיל! ואף אחד לא יכול לסבול אותך בגלל
זה. אפילו לא אתה בעצמך. כשהייתי יוצא עם ירדן, הייתי מחזיק לה
את היד, והיינו מדברים כל הדרך על המחשבות היפות והלא אנושיות
שלנו, והייתי מרגיש שבא לי להקיא. כולם היו מסתכלים עלי ברחוב
ומביעים הבעות גועל. אותם הבעות שאתם מביעים כשאתם רואים
חילזון זוחל על הדשא. ולמרות שחשבתי שאני מאושר, רציתי שמישהו
ידרוך עלי כבר ויעשה איתי את החסד הזה ויגאל אותי מייסורי.
אבל מתרגלים לזה. בסופו של דבר חיים עם זה לא רע בכלל. ככל
שאתה נהייה יותר ויותר חלזוני, ככה היא נהיית יותר ויותר כמו
סוכריית קמח מתוקה ואז כל זקיק האנושות שעוד נותר בך נעלם
לחלוטין והופך לזכרון ישן ומעיק.

אני וירדן שכבנו יחד כל הדרך לתיכון, עד הצבא. בצבא היינו
שוכבים רק אחת לארבע שבועות. היא הייתה חוזרת אחת לשבועיים,
ואני הייתי חוזר אחת לשלוש ובגלל זה היינו יכולים להחיות את
העסק רק דרך הטלפון. כן, היא הייתה חסרה לי. במיוחד בגלל
שפתאום אני צריך לעשות דברים בעדיה. פתאום גם יש לי נשק ואני
נלחם במלחמות של אנשים רגילים. אני גם שומר על אנשים רגילים,
כאלו שעושים דברים רגילים וחושבים מחשבות רגילות. בצבא הייתי
צריך לעשות מלחמה, לא אהבה. מה שעזר לי להעביר את העסק הזה
בשלום היה העובדה שלמרות הכל זה היה רומנטי. כמו בסרטים על פרל
הארבור וכאלה. זה היה הגיוני שאני אלחם בשביל המדינה והיא תלחם
בשביל לצאת הביתה לראות אותי. זה היה הכי סוכרייתי מצידה לבכות
לי בטלפון שהיא מתגעגעת אלי. ואני הייתי צריך לשחק אותה גיבור.
להיות סופרמן, להציל את העולם. זה הגיע עם ההוראות בסינית. ככה
זה היה צריך להיות. ובכל מקרה זאת הייתה הדרך היחידה שלי
להרגיש כמו חילזון.
מה שלא ידעתי זה שבזמן הצבא, הסוכרייה שלי שכבה עם חילזון אחר.
היא ממש הזדיינה איתו. וסוף שבוע אחד מצאתי את עצמי נמעך מתחת
לרגליו של ג'ובניק שיוצא הביתה כל יום. הבנתי אז, אמנם לא
מייד, שהעסקה התבטלה. כל מה שהיה לי זה ההרגשה הנוראית של
להיות בן-אדם שוב. בטח ככה הרגיש סופרמן כשלקחו לו את הכוחות.
אותה תחושה נוראית של לשבת במוצב, להסתכל בין כוונות, וללעוס
שמיניות של בייגלה.
הסעיף האחרון בחוזה של האהבה אומר שאסור לבכות. ומזל שזה מה
שכתוב. כי בצבא אסור לבכות. חייל שבוכה הוא סיכון למחלקה,
וצריך להרוג אותו, או לחילופין לקחת ממנו את הנשק והשכפ"ץ
ולנעול מאחוריו את שערי הברזל הממוגנים של המוצב למות מייסורי
רעב או מהבדיחות הגרועות של החיזבללה.
אני הרגתי הרבה מחבלים בשנתיים האחרונים שלי בלי ירדן. קבלתי
גם את מצטיין המג"ד והחברה עשו לי מסיבה כשקבלתי את המקום
הראשון בתחרות ההורדות הבלתי רשמית של המחלקה. הייתי יוצא
בשבתות, ולא מזיין. הייתי יוצא ורואה כל הסופ"ש תוכניות
אמריקאיות בטלוויזיה. הטלפון לא היה מצלצל. אף מכונית לא הייתה
מצפצפת לי מלמטה.

ידעתי מה אני צריך לעשות.

ידעתי גם מתי אני יעשה את זה.

השתחררתי בדרגת סמ"ר. יצאתי לאזרחות. קשה היה להגיד שעם חיוך.
כל מה שחיכה לי אחרי השחרור זה האבטלה, המשפחה המעיקה, אחותי
הקטנה והדכאונית ופסגת היממה היתה טיול עם ליידי, הקוקר ספנייל
של אמא שלי. אחרי כמה חודשים שכרתי דירה, קניתי טלויזיה מגניבה
כזאת עם שלט, ומיקרו, ותנור קטן, וכורסא שתתאים לטלויזיה,
ושטיח, ועציץ, ופלייסטיישן 2, ומכונת אספרסו, ומכונת גילוח,
ומערכת סטריאו, ומחבת לפנקייק, וסט של כוסות מקריסטל, ומחשב
שחיברתי לאינטרנט בכבלים, ומיטה גדולה לזוג והרבה תמונות
ושולחן ביליארד ובסוף נגמר לי הכסף. רציתי לקנות הרבה דברים
שאני לא צריך. הם כולם נראו לי כמו תחליף טוב לירדן. כשנגמר לי
הכסף מצאתי עבודה באבטחה. מ- 20:00 בערב עד 7:00 בבוקר הייתי
שומר על מפעל ריק ליצור גלילי נייר טואלט. הייתי מדבר אל
המכונות הענקיות, משחק סנייק בפלאפון, מידי פעם הייתי צריך
להגיד שלום לשומר בצד השני של המפעל בקשר, וזה הכל. כשהייתי
חוזר בבוקר, הייתי רואה את המגזינים של הבוקר בטלויזיה עד
שהייתי נרדם.
זה לא היה כל כך נורא כמו שזה נשמע. החיים שלי היו מלאים בכלום
גם לפני ירדן. וגם אז שילמתי הרבה כסף בשביל הכלום הזה. גם אז
הייתי מוכן למכור את הנשמה שלי בשביל הכלום הזה.

התוכנית הייתה להוכיח לעצמי שאני יכול לחיות כמו שצריך גם בלי
אהבה. שבן-אדם יכול להרגיש כמו בן-אדם גם בלי שיש לצידו
בת-אדם. אבל זה לא עובד. כמו שאמרתי, זה כמו לנסות להוריד את
הקצפת מהעוגה, זה בלתי אפשרי. אתה שומע את הקול שלה בטלויזיה,
אתה רואה את העיניים שלה מודבקות על פוסטר ענק של 'קאסטרו'.
ברור שזה לא באמת הקול שלה, ברור שאלו לא באמת העיניים שלה. רק
נדמה לך שזה ככה. אבל זה מספיק חזק כדי להזכיר לך את החילזון
המעוך שאתה באמת. אתם יודעים מה הייתי אומר למכונות בלילה?
הייתי שואל אותם שאלות. שאלות כמו: אתם חושבים שהיא עדיין
חושבת עלי? כאילו שזה בכלל רלוונטי. הרי אי-אפשר לשכוח בן-אדם,
אולי רק במקרה של תאונת דרכים קשה. בן-אדם נשאר לך לנצח
בזיכרון. אז הגיוני לחשוב שהיא עדיין חושבת עלי. אבל מה לזה
ולאהבה?
הייתי זקוק נואשות לתוכנית חדשה. הייתי חייב לשנות את פני
הדברים באופן משמעותי. חשבתי על להתחיל ללמוד, או אולי לרוץ
לפוליטיקה ולשנות דברים חשובים. אבל זה היה לי ברור שאם אני
אלך ללמוד אני אשאל את אותן השאלות, רק שהפעם במקום להפריע
למכונות ענקיות לישון בלילה אני אפריע לסטודנטים שקדנים ללמוד.

ובפוליטיקה אני יכול לרק להרוס.

לקח לי קצת זמן להגיע לתובנה שהחיים שלי הם עוגת שוקולד שאני
מנסה באופן בלתי אפשרי להוריד ממנה את הקצפת. וכשבסוף הבנתי את
זה, ונהייתי מיואש, החלטתי שאין לי מה להפסיד. אני הולך לתפוס
את הבן-אדם שמכר לי את האהבה המגוחכת הזאת ואני יהרוג אותו!
בכלל לא היה לי אכפת אם בסופו של דבר אני אמצא את עצמי בכלא!
הבן-אדם הזה ימות ויהי מה!!!

כתבתי לה מכתב. שמתי אותו במעטפה. כתבתי לה שם מה אני הולך
לעשות. כתבתי שאני מצטער שעכשיו היא צריכה לחיות עם זה שהחבר
הראשון שלה הוא רוצח פסיכופט. כתבתי לה גם שאני מתגעגע לחברות
שלנו יותר מהכל. לא לפנים היפות, לא לעיניים הכחולות, לא
לשדיים הנפלאים. לחברות. לבדיחות המשותפות, למגע הראשוני,
לדברים האלה. כתבתי כמה אני מתגעגע ללשחק את סופרמן. כמה אני
מתגעגע לימים הטובים ההם שבהם היינו מדברים על כל מיני דברים
ילדותיים של עבר הווה ועתיד. למה כתבתי לה את כל זה? לא יודע.
אולי כי באמת התגעגעתי. אולי כי רציתי להחיות לרגע את החילזון
שבי. אולי כדי להזכר בתחושה של לחיות עם סוכריית קמח ענקית.
אולי בגלל שאיפה שהוא בתוכי לא הסכמתי לוותר על החלום שראיתי
בטלויזיה על לחיות עם אהובת חיי בוילה בפרוורים עם שני ילדים
וכלב. אולי כי אני באמת לא כל-כך שפוי בנפשי. אולי כי כבר
איבדתי את נפשי איפה שהוא בתהליך המכירה. אולי מחיר האהבה היה
הנפש הבריאה שלי.
הדבקתי בול. כתבתי כתובת. שלשלתי לתוך התיבה, ויצאתי לדרך.
מכרתי את הטלויזיה, את הוידאו, את הפלייסטיישן 2. את מערכת
הסטריאו, את הדיסקים של מדונה ואת מכונת האספרסו וקניתי אקדח 9
מ"מ עם 15 מחסניות. רק שתבינו ש- 15 מחסניות מלאות זה בערך 150
כדורים. יצאתי מחנות הנשק. נעמדתי בכניסה. הסתכלתי מסביב.
והתחלתי לחפש.
איך לדעתכם נראה האיש שמוכר לכולם אהבה במחיר כבד? איך לדעתכם
הוא מתלבש? כל ההולכים ברחוב נראו אותו הדבר. לכולם היו מעילים
כי היה חורף ולכולם היו מטריות כי הם ציפו לגשם. חלקם קראו
עיתון, חלקם שמעו משהו בדיסקמן, חלקם חיכו לאוטובוס, הרוב פשוט
הלכו בלי כיוון. אבל למרות שכל אחד עשה דבר אחר מהשני, כולם
נראו בדיוק אותו הדבר. אני זוכר שחשבתי שהאיש יכול להיות כל
אחד. הוא יכול להיות גם אישה. היא יכול להיות ילד. הוא יכול
להיות אפילו כלב. הבעיה עם תוכניות זדוניות שכאלו היא שלרוב
אתה אף פעם לא חושב עד הסוף. אתה תמיד הולך צעד-צעד עד שאתה
מגיע לסוף וברור לך שהגעת לשם רק במזל. אז התחלתי ללכת בין
האנשים. מחפש מישהו תככן. מישהו עם הרבה כסף בכיסים. מישהו עם
מבט נחשי. מישהו מאוד מאושר. אני לא צריך לספר לכם שלא היה שם
אף אחד כזה.
התחיל לרדת גשם, שמתי את הקפוצ'ון של המעיל שלי ורצתי אל תוך
בית קפה תל-אביבי קטן. הוא היה הומה אדם. ראיתי שכולם מסתכלים
עלי כשנכנסתי אז הכנסתי מהר את האקדח לכיס כדי לא להפחיד אף
אחד. מלצרית נחמדה ולבושה בשחור התקרבה אלי ואמרה לי שלום. היא
רצתה לקחת לי את המעיל אבל אמרתי לה שאני בסדר. רק בקשתי קפה
והלכתי לשבת ליד הבר. לקחו לי כמה דקות עד שהרגשתי כאילו אני
בתוך סרט. כולם זזו בתיאום מוזר שכזה, כאילו הם ניצבים שקבלו
הוראות בימוי. זה הגדיל את החשד שלי שבקרוב מאוד אני אמצא פה
את הרמז הראשון שלי לאהבה. אני זוכר טוב מאוד את החיוך שעלה על
שפתי כשהבנתי שבקרוב כדור של 9 מ"מ יפלח את גופו של החלאה שמכר
לי לוקשים מאז הייתי ילד. לפני שהחיוך הספיק להתפשט כולו על
פני הרטובים הגיעה המלצרית והניחה כוס קפה על הדלפק בתוספת
חיוך. ערבבתי את הקפה שלי באיטיות. מסתכל על השובלים שיוצרת
הכפית על פני הקפה. יכולתי לחוש את הרומנטיקה מחלחלת לי אל
מתחת לעצמות. זה קצת עורר בי את הבחילה הנוראית שרומנטיקה תמיד
עוררה אצלי. שתיתי במהירות את הקפה החם, כדי שגלי החום יעירו
את הגועל המצטבר. ולקחתי אויר לנשימה. הסתכלתי בין המוני
האנשים שמלאו את בית הקפה כדי למצוא את החלון. רצדו עליו המוני
טיפות. היה בלתי אפשרי לראות מה קורה בחוץ. ההרגשה הייתה כאילו
נכלאתי בתוך הסצנה ואין לי אפשרות לצאת. כך או כך, מלבד
הבחילה, הרגשתי די מצוין. ידעתי שבקרוב הכל יגמר. שעכשיו תגיע
סצנת הסיום.
הסתובבתי אל הדלפק, הזמנתי עוד כוס קפה, והעברתי מבט חטוף אל
פנים הדלפק. אל בר המשקאות, אל ידיות הבירה, אל הפתח למטבח.
יכולתי לראות את הטבח מכין איזה שהוא סלט, בטח לאיזו בחורה
תל-אביבית רזה שנמצאת בעיצומה של דיאטה רצחנית. חשבתי קצת על
מה שהבחורה מוכנה לעשות בשביל שיסתכלו עליה. חשבתי על המסכנה
הזאת שמוכרת את הגוף שלה בשביל הפנטזיה. הייתי מאוד נחוש להציל
אותה מעצמה, הייתי מאוד נחוש להציל את כל העולם מהזוועה הזאת -
אהבה. בשלב מסוים משהו בטבח עצר את קו המחשבה שלי. איך שהוא
הטבח הצליח לגרום לי לשכוח לרגע את הנחישות שלי. הפנים של
הטבח. היה בהם משהו מוכר. הזיפים הקטנים שלו שלא משלימים לו
זקן מלא, העיניים הכחולות שלו, הידיים הרזות והארוכות שלו,
הקפלים שהיו לו בקצות עיניים, אני הכרתי אותם מאיפה שהוא. קמתי
מהכיסא. הלכתי את פתח הדלפק, מנצל את מהומת המקום כדי שאיש לא
יעצור אותי מלהכנס את המטבח. נעמדתי מולו. הוא היה עסוק בסלט.
לקח לו זמן להבין שאני עומד שם וכשהוא הבחין בי הוא נורא נבהל
כי הוא ציפה למלצרית חיננית ויפה ולא לבחור רטוב עם מעיל. הוא
ניסה לברר מי אני, ומה אני עושה במטבח, ואני רק בהיתי בו. הוא
היה לי נורא מוכר. "מי אתה?" שאלתי אותו. והוא התחיל לצעוק
שאסור לי להיות פה.
ואז הבנתי.
"אני זוכר אותך", אמרתי לו, "וואו... כמה פעמים רציתי לעמוד
מולך ולדבר איתך".
היה לי ברור שהוא נלחץ. אבל הוא הפסיק לצעוק. הוא קימץ את פניו
למבט מוזר שכזה. אני בטוח שהוא שאל את עצמו בתוכו "מי זה, הוא
מוכר לי... מאיפה?".
"אני אקל עליך", אמרתי לו, "אני החבר של ירדן".
"ירדן?" הוא שאל. ואחרי רגע של מחשבה שניה הוא אמר את השם שלה
שוב אבל הפעם בהרבה בטחון. "אההה, ירדן", וקינח בחיוך מעצבן.
למזלו הוא מיהר למחוק את החיוך כי כנראה עשיתי פרצוף שהבהיר לו
שזה מעצבן אותי.
"מה שלומה?" שאלתי אותו.
הוא היסס לפני שענה, "בסדר".
"למה אתה מהסס?" שאלתי אותו.
הוא שוב היסס, המעצבן, "אני לא מהסס.. פשוט... אין לי מושג מה
שלומה באמת".
"אתם כבר לא ביחד?" שאלתי אותו.
הוא התחיל לצחוק, "לאאא.. מה פתאום... זרקתי אותה מזמן", הפנים
שלי שוב הסבירו לו שלצחוק זה לא לעניין, אז הוא הפסיק.
שתקנו קצת. הסתכלתי לו על היד שעוד החזיקה את כף העץ בעזרתה
ערבב את הסלט. הוא הסתכל לי עמוק לעיניים. ולא זז. כמו שחתול
לא זז כשהוא רואה חתול אחר. הוא היה קפוא אבל מוכן לברוח.
מלצרית אחת נכנסה והבהילה אותו: "יוני! מה עם הסלט!", "אני כבר
מביא לך אותו, רגע", הוא ענה לה.
"מהר! שולחן 7 מחכה", היא אמרה ונעלמה החוצה.
"תראה...", הוא אמר.
"אתה יודע...", עצרתי אותו, "היא אמרה לי אז... שזה לא אני,
שאני הייתי בסדר גמור, זה פשוט היא, היא התאהבה בך". הוא כמעט
חייך שוב, אבל עצר את עצמו בזמן.
"תשמע...", הוא שוב ניסה לדבר אך שוב עצרתי אותו.
"תשמע, יוני, אני יודע שאתה לא עשית שום דבר רע", אמרתי.
"נכון, לא עשיתי שום דבר רע.. היא...", הוא ניסה להחלץ מזה
בדיבורים.
"יוני, אל תדבר כשאני מדבר, זה מעצבן אותי", הוא החזיק את כף
העץ מאוד מאוד חזק.
"אני יודע שלא עשית שום דבר רע", אמרתי אחרי שתיקה קצרה,
"לפחות לא במודע, אבל רק שתדע לך שמה שעשית עלה לי הרבה מאוד".
שתקתי עוד איזו דקה. כיתה י' עברה לי מול העיניים. וגם כיתה
יא' ,וכיתה יב' והבייגלה במוצב, ויום השחרור שלי והעבודה
במפעל, כולם עברו לי מהר מאוד בראש. שמעתי בראש שלי גם את פינק
פלויד. Is there anybody out there ניגן לי בראש, הגיטרה,
הכינור, הם התחברו לי עם מחשבות הגעגועים והתמונה המוזרה של
האגרוף הקפוץ שלו מחזיק את כף העץ המסכנה.
"תגיד לי... יוני", אמרתי בסוף, "למה זרקת אותה?".
הוא שתק. שתק הרבה.
"אני לא זוכר", הוא אמר בסוף.
ראיתי שלא היה לו נוח אז אמרתי לו שהוא יכול להשען על השיש של
המטבח אם מתחשק לו. הוא נשען בזהירות של חתול מפוחד.
"אתה לא זוכר? איך זה יכול להיות?" שאלתי אותו. הוא הניע את
הכתפיים שלו. לא הייתי בטוח אם הוא מזיין לי את השכל או לא.
בשלב הזה נזכרתי באקדח. הכנסתי את היד לכיס והוצאתי אותו
בזהירות. הוא נעמד.
"תרגע", אמרתי לו, "זה לא בשבילך", הוא חזר להשען בזהירות.
"קניתי אותו ממש עכשיו", אמרתי לו, "אתה רוצה לדעת למה?"
הוא שתק.
"מעצבן אותי שאתה שותק כל הזמן", אמרתי ואז הוא התחיל לגמגם.
"לל...לל...ל... למה?"
"אני רוצה למצוא את מי שהמציא את האהבה", אמרתי לו בסוף.
"אתה יודע, מי שהמציא את זה ושיווק את זה. בטלויזיה, ברדיו,
בעיתון, בפרסומות, אתה מבין למה אני מתכוון?", הוא הנהן בחיוב
אבל היה לי ברור שהוא לא מבין מילה ממה שאני אומר. לעזאזל, הוא
אפילו לא הקשיב לקול שלי, הוא רק נעץ עיניים באקדח כל הזמן
וניסה ממש חזק לא להשתין במכנסיים.
"הבעיה היא", אמרתי בסוף, "הבעיה היא שאין לי מושג איך הוא
נראה, יש לך אולי רעיון?" שאלתי אותו.
"אולי... אולי...", הוא שוב גמגם.
"אולי מה?" שאלתי אותו.
"אני לא יודע", הוא ענה. לא כעסתי עליו על זה. אני חושב שגם אם
אני הייתי במקומו הייתי מתנהג ככה.
החזרתי את האקדח לכיס, והתיישבתי על הכיסא שהיה מולו. המלצרית
נכנסה שוב שאלה מה עם הסלט, אבל יוני לא ענה לה. רק נעץ בי
מבט.
הסתכלתי אל תוך העיניים שלו. הוא רצה לחיות. יכולתי להבין
אותו. אני רציתי בדיוק את אותו הדבר. גם הוא, כמוני, חולם על
אהבה אחת. גם הוא עושה את מה שהוא עושה כדי שיום אחד, אולי,
תהיה לו אישה שהוא אוהב, עם בית בפרוורים, עם שני ילדים וכלב.
עם גן שושנים ומכונית גדולה בחניה. אני בטוח שבאותה השניה הוא
חשב על כל מה שהוא בטח עלול להפסיד אם המטורף שמולו יתקע בו
כדור. זה גרם לי לחייך.
"אני יודע על מה אתה חושב", אמרתי לו. והוא בתמורה נתן לי מבט
שואל.
"אתה חושב על כל מה שאתה הולך להפסיד אם אני יהרוג אותך
עכשיו", הוא היה מבוהל.
"אתה הו.. הו.. הולך להרוג אותי?"
ניסיתי לחשוב טוב טוב על תירוץ לא להרוג אותו. אני יכול לצאת
עכשיו מהמטבח, החוצה אל הגשם ולחפש את האיש שהמציא את האהבה.
וזה יכול לקחת לי שנים עד שאני אמצא אותו ואולי אני כבר לא
אהיה כל כך צעיר וחזק. אולי אני אמצא אותו בסופו של דבר במפעל
האהבה שלו, איפה שהכל התחיל. שם הוא בטח ישב על ערימות של
דיסקים וקלטות של אמ.טי.וי. והוא בטח יהיה מוקף בפוסטרים של
שלטי חוצות. ואני אסתכל לו בעיניים, אבל אני אהיה חלש מידי,
ומיואש מידי ותשוש מידי כדי לדפוק בו 150 כדורים. 150 כדורים
שיצילו את העולם מהנזק שבמוצר הדבילי שלו שאיש לו צריך. או
שאני יכול לקום מהכיסא ולירות בבחור המפוחד הזה שעומד מולי.
הוא זה שלקח לי את החלום. הוא זה שלקח את מה שיכול היה להיות
אמיתי. ואולי זה בכלל לא באשמת האיש שהמציא את האהבה. אולי יש
משהו באהבה וזה היה יכול להיות אמיתי כל הקטע של הדירה
בפרוורים עם הילדים והכלב וזה היוני הדפוק הזה שהרס לי את
הכל.
המלצרית נכנסה למטבח שוב וצעקה על יוני ממש חזק. יוני, למרות
הפחד לחייו לא יכול היה שלא לצעוק עליה בחזרה. הסתכלתי על
השניים צועקים. על הטבח המפוחד ועל המלצרית הלחוצה. באמצע היה
הסלט שבסופו ישבה לה בחורה אנורקסית שמחכה בקוצר רוח למנת
האהבה שלה.

בשלב הזה היד שלי נכנסה לכיס, הוציאה אקדח, ובשלב שאחר כך נסחט
ההדק, נפלט הכדור שחדר אל ראשו המיוזע של יוני ששניה אחרי זה
צנח ברעש מול עיניה הפעורות של המלצרית המזועזעת.

יותר מהכל אני מתגעגע לחברות שלנו. לא לפנים היפות. לא לעיניים
הכחולות. לא לשיער הגולש. לא לאהבה, לא לסקס. לחברות. לבדיחות
המשותפות, לישיבה עד השעות הקטנות של הלילה, לשיחות על אהבה,
עושר, חיים, לא נודע, עתיד, עבר, הווה... אני הכי מתגעגע לצורה
שבה השפתיים שלך היו משתרבבות למילים. מילות תודה, ומילות
כניעה, ומילות ריב. לצעקות שלך אני מתגעגע. להתעצבנויות שלך.
למה אני לא מוכן להביע אף פעם דעה פוליטית? למה אני יכול
לפעמים להיות כזה מעצבן? למה לפעמים אני יכול ממש להעיק כשאני
שואל שאלות של חוסר בטחון?
כמובן שאני מתגעגע למגע שלך, אבל כל מגע אנושי יכול להקל על
הפצעים. ברור שאני מתגעגע לפנים שלך, אבל כל בחורה שמזכירה לי
אותך, מחזירה לי את החיוך. את מבינה? אני ראיתי הרבה כמוך.
ראיתי הרבה זוגות עיניים והרבה עצמות לחיים, וליטפתי אלפי
שערות, ושפתי נגעו בהרבה מאוד זוגות שפתיים עדינות ונשיות.
יכולתי לדמיין את צחוקך הרבה מאוד פעמים, דרך הרדיו, דרך
הטלויזיה, באולם הקולנוע. בסיפורים שאני קורא, בשירים שאני
שומע. אבל מכל אלו אני לא מקבל את מה שאני באמת רוצה.
לפעמים אני יושב וחושב על כל הרע שעשיתי לך. ובאיזו זכות
הרשאתי לעצמי לפגוע בך. וזה קצת מעורר אצלי את המחנק. את המחנק
הזה אגב, אני לא מראה לאיש. הם כולם חושבים שאני כזה יצור חסר
רגשות. נראה בסדר כזה, מסביר פנים, לוחץ ידיים, מספר בדיחות,
שותה בירות בפאבים. אבל בכל פעולה שאני עושה אני משקיע הרבה
מאמץ, ולו רק בגלל המחשבה שלא השקעתי חלקיק של אנרגיה בשביל
לפגוע בך.
הם נותנים לי פה לכתוב לעצמי. אני בטח אפרסם חלק מהדברים כשאני
אשתחרר. אני כותב על ילדים, על משפחה, על העולם הגדול שמבקש
ממני לכבוש אותו בסערה. ורוב הזמן את בכלל לא נמצאת בתוך
הסיפור שלי. רוב הזמן אני עם עצמי. זה מגעיל מצידי, אני יודע,
שרק בלילה יוצא לי להתגעגע אלייך.

אני מקווה שאת לא שומעת עלי דבר. שאיש לא מספר לך עלי דברים.
בטח היית נורא כועסת אם היית שומעת שזנחתי את כל הדברים שאי
פעם היו חשובים לי בשביל לעשות דברים אחרים לגמרי. זה בטח היה
מאוד מעצבן אותך לשמוע איך אני מתנהג עם אנשים. זה בטח יוציא
אותך מדעתך לדעת איך אני משקר ומרמה בשביל הרווח האישי שלי.
אני יודע שאני הייתי מתעצבן אם הייתי שומע דברים כאלו עלייך.
אבל עלייך אני לא שומע דבר. רק סיפרו לי שאת במקום אחר עכשיו.

הייתי רוצה להפגש איתך רק לרגע אחד קטן. רק כדי לשאול אותך, גם
את מתגעגעת אלי?

שלך,
האיש שהלך להרוג את הממציא של האהבה.