10:00 בבוקר.
מחזיק בידי, שוקו וסופגניות, אני מטפס במדרגות לביתה של יעלי.
אני דופק על דלתה, וממתין בסבלנות שתיפתח.
מבלי ממש לדעת, אלא רק מעין תחושה כזו, אני מבין שאני ניצב מול
שערים של זמן.
אני ממתין בסבלנות שיפתחו.
אני פוסע מתחת למשקוף, ועובר למישור קיום אחר.
לזמן אחר.
למציאות אחרת.
יעלי מנשקת אותי.
די נחמד פה - אני חושב.
יעלי זה משהו טוב, אני יודע.
אני מניח את השוקו על מדף זכוכית, שנמצא מעל לשולחן בפינת
האוכל.
המאחזים האחרונים שלי במציאות, מתנדפים לי מהאוזניים.

אני זוכר עשן סמיך אופף את הקיום.
16:00 פוף.
אני מוצא את עצמי חזרה במציאות היומיומית שלי.
גווע ברעב, אני ניצב בתוך המסעדה של ציון, אחרי שהזמנתי שני
שיפודי הודו בפיתה.
אני לא בטוח אם נזרקתי לכאן, או איפה בכלל זה כאן. אני מרגיש
לחוץ, בפיתה.
אני חושב שאני ממהר.
אני באמת ממהר.
היום יום ראשון, ויש לי אימון ב-17:00.
ואסור להתאמן רעבים.
האמת היא, שגם אסור להתאמן מיד אחרי האוכל.
ובנתיים אני מנסה לשחזר לעצמי את הכל, בראש.
אני תוהה האם נשלחתי למציאות הזו ממקום אחר בו אני באמת קיים,
וכל זאת רק כדי להזמין אוכל,
מאיזה ייצור אנושי מבוגר, שנראה כמו איזה נרקומן בשיקום.
אולי.
אולי לא.

כל מיני זכרונות מציפים אותי, בהבזקים.
היירכים של יעלי חלקים.
כלכך חלקים, שאי אפשר למצוא בהם אפילו שערה אחת.
מן חלקלקות, טבעית. בתולית, מגרה.
כשהיד שלי מטיילת שם, במעלה הרגל, מאחורי הברך, מטפסת לה,
מתעורר בי רצון עז ובילתי נשלט לסגור על הבשר.
לצבוט בו, לנגוס בו, לעטוף אותו.
להתחבר אליו.
אני זוכר את יעלי נכנסת אל תוך הפה שלי.
אני מריח אותה.
אני רואה אותה ממרחק ממש קרוב.
שתי עינייה בולטות, ואפה הקטן והרזה בדיוק במרכז פניה
העגולות.
פנים עגולות כמו של חזיר.

קערה שחורה של סלט ירקות קצוץ דק.
אני מרגיש קצת סחרחר ומתיישב.
בכל זמן ההמתנה לאוכל, ומבלי לשים לב, אני שולח מבטים לא
ברורים אל המוכר, הנרקומן בשיקום.
אני מניח שאני גם מחייך, מידי פעם.
אני מודע לכך שאני רעב, ושלא אכלתי כל היום.
כרגע, עד כמה שניתן לתפוס יחידה בזמן ולהחליט שהיא היא - רגע,
אני  חסר סבלנות.
אני מתוח.
היד שלי שוב מטפסת על רגלה החשופה.
אני מרגיש הילת חום שבוקעת מרגלה, ועוטפת אותה, את גופה.
חום נעים למגע.
קצות אצבעותי, כתגובה מתרכחות, מזהות את מקור החום, כמו טיל
מונחה, הן משייטות אליו.
דפיקות הלב שלי גוברות.
גם שלה.
מגע תחתוניה -  לח.
שערות חוצפניות, מבצבצות להן מתחת לקו התחרה.
וכשאני מסיג את קו התחרה פנימה, אדי זיעה ונוזלי גוף, מתפרצים
החוצה כמו גייזר.
היא לוהטת.
זה מדליק אותי.
היא נאנחת, מצתמררת. זעה וזזה ללא מנוחה.
מייללת.
היא קוראת בשמי: "זוכמן...זוכמן."
זוכמן זה הוא שמי.

היא בכלל לא אכלה את הסופגניה שקניתי,
היא בקושי שתתה את השוקו, אני חושב.
זה קצת מטריד אותי, אבל הרעב גורם לי לזרוק את זה לפינה חשוכה
ומלאת אבק, במח.
אני קם שוב.
ניגש לדוכן מסתכל על שיפודי הבשר השונים.
אני מניח, שאני גם צוחק לפעמים.
אני עייף. מותש.
יעלי סיפרה לי, שהיום זו הייתה הפעם הראשונה שהיא הגיעה לשיא
שלה.
לסיפוק.
היא לא היתה בתולה, ואכן נראה לה הכרחי להזכיר זאת לעיתים
קרובות מידי,
אך היא אמרה שמעולם לא הרגישה כך בעבר.
מעולם לא, לטענתה.
ייתכן שהיא דוברת אמת.
ייתכן שלא.
אל הפינה החשוכה במוחי, מושלחות עוד מחשבות.
כל מיני אנשים מדברים לידי.
צפירות של מכוניות, ואיזה אוטובוס עובר.
לכולם יש מה להגיד.
אני מרגיש את כל העיניים נשואות אלי, כשכל מה שאני רוצה עכשיו
- לדעתי, זה להסתתר איפה שהוא.
אולי מתחת לשולחן.
אולי.
אולי לא.

החדר הקטן של יעלי היה חשוך.
שקט.
רק צלצולי פלאפון, הצליחו לרדוף אחרינו לשם, ולחדור אל הקיום
בחדר הזה.
יובב ניסה להתקשר.
מזמן לא דיברתי איתו, אני ניזכר.
הוא אפילו לא מכיר את יעלי.
גם המפקד שלי מהצבא ניסה להתקשר.
הוא שאל מה אני עושה בימים אלו, ולאן נעלמתי, מאז השחרור.
אני זוכר את עצמי מתלבט אם לאמר לו, שאני נמצא במקום אחר.
רציתי להסביר לו שכאן, הזמן זז כלכך מהר.
יעלי חסרת מנוחה.
שמתי לב, שההתקשרויות שלי עם אנשים מהמציאות, גורמות ליעלי
להרגיש מאויימת.
אולי "מאויימת" זה לא תאור מדויק כל כך, בעצם.
אך מכל מקום, ברגעים אלו, עד כמה שניתן למדוד יחידת זמן כ-רגע,
יעלי הייתה מושכת אותי בכח אליה.
היא הייתה מנשקת את החזה שלי.
נשיקה ועוד נשיקה, בקצב איטי.
איטי עד כדי טירוף.
כמו עינוי סיני.
כמו ההפך הגמור של עינוי סיני.
ובכל נשיקה, אני מרגיש את הלחות ואת הרוק ואת אדי החם פוגעים
בי בחזה, מעט יותר נמוך בכל פעם.
אני לא ממש מצליח להבין או להשיב למסרים שבוקעים מתוך
הפלאפון.
והיא מלטפת אותי, והנה היא כבר הגיע לבטן.
והיא ממשיכה.
אני מנתק את השיחה.

אני מסתכל על הנרקומן המשוקם, הופך את שיפודי הבשר, מעל
הגחלים.
אני מקשיב לצללי הבשר הנחרך.
גם הבטן שלי משמיעה רעשים.
הנרקומן המשוקם מוציא זוג שיפודים מהאש, ומכניס אותם במיומנות
כזו לתוך הפיתה, אני מתרומם וניגש לכיוונו.
הוא שולח בי מבט זועם, ונותן את הפיתה, לאיזה בחור אחר, שהזמין
את המנה הזו, ככל הנראה.
אני חש רצון עז להתעלף, ותמה לאן נעלמה סבלנותי הנאמנה.

אני שוכב מעליה.
היא ערומה לגמרי.
היא מפשילה את תחתוני, ומבקשת אותי להיות עדין.
אני כמו מוצא את עצמי בפתחו של מישור קיום נוסף.
אני נבלע אליו, כשמן שמנוניות כזו עוטפת אותי.
בתנוחה מאוזנת, אני מרחף באויר.
הדבר היחידי שמונע ממני ליפול הוא הזין שלי, שתקוע אצלה שם
עמוק, חזק.
היא צורחת.
היא נאנחת.
אני מרגיש טוב.
גם היא.
היא צועקת : "...זוכמן, זוכמן...אהה..."
"מה?" אני שואל בתמימות.

אני שוב טועה בקשר למנת השיפודים. הפעם הנרקומן המשוקם מניח
אותם בצלחת קטנה, ומחפש את בעליה של הזמנה זו, מבין כל הממתנים
והסועדים.
עיניו המשוקמות קולטות את עיני הממתינות לשיקום.
הוא קולט את מבטי המעורער, את מיצי העיקול שעלו עד לפי, ואת כל
שאר פעולותי הלא ממש רצוניות.
בשלב זה פוקעת סבלנותו.
הוא אומר:
"אתה! מה יש'ך אתה?!"
"שני הודו, בפיתה." אני משיב מיד.