נגיעות המכחול,
הרי הנכן צבעתן את אותו חיוך תמים,
חיוך הנהפך לו לאיטו לעוד עווית בזוייה של מיאוס.
כל אותם אנשים, נופים ותחושות,
תבניות נסדקות של כתמים חדשים הנרכשים.
מצייר מזוודה ובה תמונה נושנה של עתיד בו נכסף אני לקרני השמש
האמיתיות.

הגם דמעות מכתימות? הגם ליבי לא יפעם בבוא מן הימים?
רחמים מגיעים למסכנים ואני את ידי המוכתמות לא אתן לשטוף כך
סתם במים עכורים.

פז הבוקר ממתין לי אי-שם, אקבלו בשאיפת חמצן טהור, ירטיט הוא
את דמי הבזוז ויחדשו בחום.
כה חיכיתי לאותו הרגע, זעקת חופש תצא מקרבי ביום בו גוזליי
יחבקוני לעת נשוא מותי וילחשו לנפשי: "אבינו, אתה מגיע
לאין-סוף סוף אתה עובר לשם, יודעים אנו עד כמה חפצת באמת
האמיתית"...

שלכת חיי, מדפדפת בספר ישן על אגדות מלכות,
סיפורים איזוטריים של חלום קטיפה.
מלטף החלום, קורא הוא לי: "צא, צא, צא! צא!!!"

לו יכלתי לעצור את תנועת העולם ולשאול: "למה?"
ניצוץ האמת חבוי לפנינו, האתגר הוא למצוא אותו. אין להתבייש
מלחטט באשפה, לעתים אוצרות קיימים בחיוך פשוט ולא מאוס. לעתים
נשיקה חופנת בה עולם ומלואו, גם טיפת גשם מעניקה חיים.

אני מוכן, המזוודה בידי, הדיוקן העצמי שלי נרעד ברוח. התמונות
ניגרו מהאלבום כמי-מעין פראי. שאי אותי רוח, שבעת הימים יהיו
עדי וצלקות הירח ישמשו לי כטוואי.
טווה אני אמת חדשה. משלי, כן, שלי עצמי.