הסיפור הבא הוא המשכו של סיפור אחר אבל אל תיתנו לעובדה הזאת
להפריע לכם.

הפעם הראשונה שהלכתי לגן העצמאות במטרה להשיג זיון הוכתרה
כהצלחה מסחררת, לפחות לפי הסטנדרטים שלי דאז. וזאת אף-על-פי
שקפאתי מקור, למרות כל הזקנים החרמנים והצעירים המכוערים
שהתחילו איתי ("כדאי לך, אתה מפסיד משהו גדול!"), למרות שבחיר
לבי לאותו לילה לא היה גאון הדור, למרות שהוא בחר לעשות את זה
דווקא בחוף הים הדתי שלמרגלות הגן (בתחילה כך סתם על החול
ובהמשך במלתחות הנשים לא פחות), למרות שהטורסו המפוסל שלו
בסגנון דוד של מיכלאנג'לו לא היה באמת חלק אלא מגולח, קוצני
ודוקר וכך גם הגב, למרות הסוטים שבחרו להציץ לנו ולשאול מדי
פעם אם הם יכולים להצטרף ("אנחנו מפריעים?"), למרות שכמעט
נחנקתי מהזין הענק שלו, למרות שנתקלתי בבעיות קשות להעמיד את
שלי נוכח העוצמה והכריזמה של שלו, וחרף העובדה שהוא עדיין
מתקשר אליי ("נו, אז מתי רואים אותך?") - המטרה הושגה. סקס
ארוך עם הרבה לשון שנמשך כל הלילה.
אז החלטתי לבקר שם שוב.
כמו שאני רואה את זה, גן העצמאות בלילה זה אחד המקומות
המפחידים ביותר על כדור הארץ, ולא רק בגלל החושך המבעית שמתקיף
אותך בלב העיר והדממה המוחלטת שאין להפר - אלא גם, ואולי
בעיקר, הילת הייאוש האופפת את רוב באי הגן: הנשואים בארון,
שכרגע השכיבו את הילדים ואת האישה לישון, הנערים שצריכים לקום
מחר לבית הספר, החיילים בחופשה שנעלו את הנשק בבית מאחורי שני
מנעולים, התיירים מהצפון הקר ומהדרום החם שסיבנו את הרקטום
שלהם היטב לכבוד האירוע ושאר המפלצים למיניהם.
כולם מכירים את חוקי "משחק גן העצמאות": המשחק מתבצע בשתי
מגמות. מגמת "הספסל" ומגמת "השוטטות". במגמת "הספסל" (הישיבה
או העמידה במקום) החיים קלים. אתה פשוט מציע עצמך לכל המשוטטים
ומסנן את מי שמלכתחילה מעוניין בך (רק תהיה בטוח שיש לך מה
להציע, מגמת הספסל איננה למאותגרים אסתטית). במגמת "השוטטות"
(אפשר באופניים, קטנוע) אתה לוקח את העניינים לידיים ויוצא
לקניות. נתקלת במשהו שמוצא חן בעיניך? הבט בו במבט מצועף,
כאילו אתה כבר רואה את זרמי הזרע שיפרצו ממך אליו הלילה, אם יש
לך אומץ תגיד ערב טוב, תשאל מה השעה, תבקש אש, תשאל אם אפשר
להצטרף. אם אתה פחות אמיץ, כנס לגומחה הקרובה והמתן בסבלנות.
אם הוא מעוניין הוא יבוא. ואם לא? המשך הלאה מתוקף עקרון
ההתמדה.
לפעמים זה לא הולך. לפעמים אפשר לשבת או להסתובב שעתיים ולהגיע
למסקנה שהלילה זה פשוט לא יקרה. ולילה אחד זה בדיוק מה שקרה
לי. 'אני רוצה מישהו מוחשי,' אמרתי לעצמי. 'מישהו ששמע על
מספרים מרוכבים, מישהו ששרוף על מ.ס. אשדוד או משהו, מישהו עם
חברים מהמילואים, מישהו שיוכל לשיר לי את "זמר אהבה לים" של
אריק איינשטיין בלי לזייף, מישהו שכשאני אראה אותו אני אשמע
בראש את All is full of love של ביורק...'.
'כל מה שאנחנו רוצים זה קצת מקוריות,' אמר הצ'ה שעל זרועי.
'או סתם בחור רוסי,' הוספתי.
דווקא היה אחד, בלונדיני שרירי עם ג'ינס צמוד וסוודר אדום בלי
שרוולים, יפה כמו טוסט עם גבינה צהובה ועגבנייה, שאפילו נכנס
לגומחה הקרובה אליי, אבל משהו עצר אותי כשהוא הביט לעברי ונראה
לא יותר מבן 17. אני לא מתחיל עם קטינים ועם קצינים, אז נתתי
לו ללכת, שמישהו אחר יסביר לו שאין רוסים הומואים.
'מה אתה אומר?' שאלתי את הצ'ה שעל זרועי. 'הולכים?'
'הגיע הזמן," הוא אמר. 'מפה כבר לא תתחיל המהפכה.'

קמתי ללכת, חלפתי על פני כל הסיירים עם השרוולים הקצרים והצרים
שמבליטים את השרירים שאין להם, ירדתי במדרגות לכיוון שדרות
נורדאו, כשלפתע שמעתי זעקה חלושה מבין השיחים שלימיני, וקול של
חבטות בגוף אדם. שיערתי שמישהו לא הבין את חוקי "משחק גן
העצמאות". נחותים ככל שנהיה, אנחנו לא אונסים כאן אחד את השני.
צ'ה שכנע אותי ללכת בכיוון הרחש המדאיג, אולי עצם הנוכחות שלנו
תרתיע. עד מהרה מצאתי חמישה רוסים צעירים ושיכורים ("פצנים"),
ארבעה מהם במעילי עור שחורים, עומדים מעל גופתו השוכבת ומתפתלת
מכאב של מתרומם זקן.
"לונג טיים נו סי!" קראתי.
"מי זה בלאט?" שאל הגבוה מביניהם והחל להתקרב אליי. האחרים
עזבו את המתרומם המסכן והקיפו אותנו. הגבוה שלף סכין קפיצית
וכיוון אותה בכיוון הכללי שלי. לא נראה שהוא מעוניין בתקשורת
ורבאלית אז מיהרתי להקדים אותו.
"קק דלה יורי? תן הקשב..." גייסתי במאמץ רב חצי חיוך כשאמרתי
את זוג המילים האלה, הלשון שלי מלקקת את השיניים מבפנים,
מתרפקת על העבר וטועמת זיכרון מתוק.
"זנייש אטה דוראק [מכיר את הטמבל]?" שאל אחד מחבריו. יורי
הסתכל בי ארוכות, לא מבין מאיפה אני יודע את שמו.
"יורי ק'. התגייסת בשישה בספטמבר 2000, הייתי המפקד שלך
במחוו"ה אלון. זוכר?"
על פניו של יורי החל להירקם אט אט חיוך מרושע מלא שיניים
רקובות. "מפקדיק..." הוא מלמל. "סוקה פצנה! אטה מוי מפקד
בטירונות!" הוא קרא. "קק טביה זבוט?"
"גיורא. זוכר?"
"דה! מפקדיק ז'ורה! קק דלה?!" הוא שמח, ראשו אדום, עיניו
נפוחות, תספורתו טטארית.
"וסיו חרשו. הנוז' [הסכין]..." אמרתי והצבעתי לעבר הסכין
שעדיין נופנפה לכל עבר.
הוא הכניס אותה. "בלאט, שורה! בלה בלה בלה..." הוא פנה לאחד
הפצנים.
את הרוסית שלו לא הכרתי. אבל את "שורה" דווקא כן. "מה קורה
אלכסנדר? קק רוקה [איך היד]?" גם אלכסנדר היה חייל שלי, עם
בעיה כרונית ביד שטובי הרופאים בצה"ל לא הצליחו להבין ורק
המשיכו להמליץ על פטורים בשבילו לכל אורך הטירונות.
"בסדר הסמל," הוא ענה בנימוס, גוץ חביב.
"סמל?!" התלהב יורי. "בלה בלה בלה בלה סמל?!"
"נו כן," ענה לו אלכסנדר. "סמלצ'יק שלי בלאט... גרישה..."
עיניו היו חצי עצומות.
"שלום גיורא," שמעתי קול מאחוריי.
הסתובבתי ומייד התחרטתי. שם הוא עמד, הע' סמל הכי טוב שהיה לי.
ובחושך, הוא נראה בדיוק כמו שאר הרוסנייאקים המסריחים מוודקה
האלה, עם הצחוק המרושע שלהם, מעילי העור השחורים וחולצות
האיירון מיידן השחורות שלהם, והפלאפונים החדישים שלהם (אורנג'
מן הסתם).
"מישה..." אמרתי באכזבה. "מה אתם עושים פה?"
"נו זה... זה סתם סמלצ'יק גרישה..." מלמל אלכסנדר, בקושי עומד
על הרגליים. "אנחנו לשתות הרבה וודקה, אנחנו לבוא לפה... מכות
לפידראס..." הוא החל לצחוק.
"למה מכות לפידראס? אה?" שאלתי ברצינות. "מה פידראס עשה לך?"
"למה אתה פה מפקדיק ז'ורה?" שאל לפתע בקול בס יורי הגבוה.
'תגיד לו!' לחש לי הצ'ה שעל זרועי.
"למה אתה חושב?..." שאלתי ברצינות ובלעתי את הרוק. שמתי לב
מאחוריו שהמתרומם הזקן החבול כבר לא שכב שם. הוא הסתלק. ולפי
כל הסימנים החבר'ה עוד לא באו על סיפוקם.
"מפקדיק ז'ורה  פידר?" חייך יורי ושלף שוב את הסכין.
"סמלצ'יק פיתוך! חה!" אלכסנדר התפקע מצחוק תוך כדי שהוא מנסה
לשמור על שיווי משקל.
"רס"פ גומו," נשמע קול חדש.
"סרגיי..." נדהמתי. עוד אחד!
"כן הרס"פ גאורגי. סרגיי קוזנצוב, קוזנצוב סרגיי הרס"פ. כיתה 2
מחלקה 2 הרס"פ. כן הרס"פ גומו." גם הוא התחיל לצחוק, היו לו
זקן ושן מזהב מנצנצת.
"בלאט! בלה בלה בלה זייבליס בלה בלה בלה," אמר אלכסנדר הגוץ
והתמוטט מצחוק על הרצפה.
הבטתי בפצן החמישי, לבחון האם לא מצפה לי עוד הפתעה, ומי היה
זה אם לא הבחור הבלונדיני השרירי עם הסוודר-גופיה האדום, יפה
כמו טוסט עם גבינה צהובה ועגבנייה. אולם הייתי משוכנע שאותו
אני לא מכיר. הוא גם נראה צעיר מהם. שאלות רבות החלו לעלות
במוחי, ולכן פניתי לכתובת המהימנה ביותר שלי. "מישה, מה קורה
פה? מה עשיתם לאיש הזה?"
"אולי... אנחנו... עושה... גם לך?" אמר יורי הגבוה לאט לאט,
נזכר כשנייה לפני כל מילה. הוא התקדם לעברי וכעת אחז את הסכין
קרוב מאוד לצווארי. "פול עשרים..." הוא הוסיף.
"ההה... דה, פול עשרים הרס"פ גומו..." תמכה השן מזהב של סרגיי
ברעיון.
"יש לך... עבירה חמורה!" צחק אלכסנדר, מנסה לשווא לקום.
"אתה..." הוא עשה סימנים של זיון בידיים, "בז'ופה [בתחת]!!!"
הוא בקושי נשם.
"פול עשרים!" ציווה יורי הגבוה בפנים מצולקות ורציניות לגמרי.
נזכרתי איך פחדתי ממנו פעם, במחזור הראשון שלי. שלושה חודשים
לא התקרבתי אליו ועכשיו ידעתי למה. הוא היה מופרע לגמרי.
'אבל זה נגמר,' אמר הצ'ה שעל זרועי. 'סתם רוסנייאק.'
'וזאת תל-אביב,' הוספתי אני. "יובה נברוט [תמצוץ לי]," אמרתי
בשקט ובלעתי את הרוק שוב.
תוך פחות משנייה הוא דחף אותי מהחזה כל כך חזק שעפתי אחורה על
האדמה לרגליו של מישה.
"סוקה! פידראס!!!" הוא צעק בזעם והתקרב אליי במהירות, אבל מישה
הספיק לעצור אותו.
"נה נה נה יורה..." הוא חסם אותו בידיו. הם התווכחו ברוסית
והוא נרגע.
קמתי וניערתי את העפר מהבגדים ומצ'ה.
"אתה... ככה... לסמלצ'יק שלי?... לא בסדר... אתה..." אלכסנדר
לא ידע את נפשו מרוב צחוק.
"גיורא, פשוט תלך," אמר מישה.
"כדי שאתם תגמרו את מה שהתחלתם פה?"
"נו אידי נחוי [לך להזדיין]!" התפרץ יורי. "אתה... מזל שלך...
מפקדיק נחמד היה... אם לא אני הורג אותך!"
"מישה," אמרתי. "תגיד לאנאלפבית שיירגע ושאני לא הולך לשום
מקום עד שאני יודע שאתם לא ממשיכים להוציא את הנרבים שלכם על
ההומואים, והולכים הביתה לחברות שלכם ו..." מחשבה מעניינת קטעה
את חוט מחשבתי. "רגע סרגיי, אתה לא נשוי בכלל?! עם ילדה?!"
"מה זה בעיה שלך?" התעצבן סרגיי.
"שום דבר, פשוט היית מצפה שאדם נשוי בן... בטח כבר 25, שיהיה
לו משהו יותר טוב לעשות עם החיים שלו מלהכות מתרוממים זקנים.
אני עדיין לא מבין..."
"גיורא תלך! פשוט תלך!" הזהיר אותי מישה. סרגיי לא אמר כלום,
רק חייך לעצמו, השן מזהב מנצנצת בזדון בחשכה.
"ומה איתו?" הראיתי בראשי לכיוון הטוסט עם גבינה צהובה
ועגבנייה, ניסיתי לשנות נושא. "מה הבעיה שלו?"
"הוא צעיר בלאט... מתגייס עוד חודשיים... הוא לא מדבר..." מלמל
יורי.
"איך קוראים לך?" שאלתי את הטוסט.
"קק טביה זבוט?" תרגם מישה.
"אנדריי." הוא דיבר סוף סוף.
"נעים מאוד, אוצ'ן פרייטנה," הלכתי לכיוונו והושטתי את היד.
"גיורא."
הוא הסתכל לכיוון חבריו ומשלא נתקל בהתנגדות הושיט את ידו
ללחיצה.
"אנדריוכה, בלה בלה בלה פידראס בלה בלה בלה," אמר אלכסנדר
מהקרקע וסרגיי ויורי צחקו.
"מה אמרת לו?" תבעתי לדעת.
"אמרתי..." הוא נשפך מצחוק, נראה כמו חזיר המתבוסס בבוץ שלו.
"אמרתי זהירות, אתה לעשות אותו בסוף... גומו!"
"לא, יותר טוב להסתובב אתכם בלילה כמו כלבים ולעשות לינצ'ים
בגן העצמאות..." הרגשתי שאם רק היו לי דרגות וחי"ת, ואלי גם
כמה מפקדות שמפטרלות סביבם הייתי מצליח לחדור למוח המעוות
שלהם.
"גיורא, בוא רגע אני רוצה לדבר איתך," מישה התקרב אליי.
התרחקנו כעשרה מטרים מהקבוצה, בדרך אמרתי להם ש"זאת תל-אביב
אתם יודעים? נגמר טאשקנט! כולם כאן הומואים, אתם בעיר הלא
נכונה!"
"ואתה!" אחזתי כעת במעיל העור של מישה באזור הכתף ומייד
הרפיתי, "מה אתה עושה עם הדבילים האלה?! ראית בן כמה היה
הזקן שכיסחתם?!"
"אני לא מרביץ," הוא ענה.
"לא, אתה רק המתורגמן! והאנדריי הזה, בן כמה הוא, 18? למה הוא
לא עובד, לומד עברית או משהו? אה?!" לא טרחתי להסתיר את האכזבה
שחשתי כלפיו.
"יש דברים שאתה לא מבין. ואתה צריך ללכת. הם מכירים אותך אז לא
יעשו לך כלום. אז תלך."
"לא, בפרינציפ אני לא הולך."
'הסטה לה ויקטוריה סיימפרה!' קרא צ'ה בגאווה.
"זה מסוכן! חוץ מזה הם לא מבינים מילה ממה שאתה אומר."
"מה זה, מישהו משלם לכם על זה? מה הקטע?" ניסיתי לדלות מידע.
"לא, נו. די. תלך, אל תהיה גיבור," הוא התעקש.
"גיבור? לפחות דבר אחד טוב אני יכול להגיד. אתה מדבר מעולה,
ממש השתפרת."
"נו כן. אני קורא עיתון וכל זה."
זה כל מה שרציתי בעצם. בחיים. בכלל. לראות שוב את הע' סמל שלי
ולשמוע אותו אומר 'נו כן.' "איפה אתם ישנים הלילה? אתם מתקלחים
בכלל? אצל סרגיי?" התעניינתי.
"איזה סרגיי... הוא אין לו בית. כבר אין לו אישה."
"לא פלא. אז איפה?"
"מה זה משנה?" הוא אמר ביאוש, "גיורא, פשוט תלך."
"רוצים לישון הלילה אצלי?" הצעתי בפתאומיות שהפתיעה אפילו את
צ'ה שהרים גבה.
"נו לא, השתגעת?!"
"תשאל אותם. תגיד להם שהלילה אפשר לישון אצלי, אני אעשה לכם
משהו לאכול, תתקלחו ונישן."
"אתה לא רוצה את זה. אתה לא יודע מה אתה מדבר." הוא ניסה
להזהיר אותי.
אבל אני סירבתי להקשיב. "טוב אני אשאל," אמרתי וחזרתי לחבורה
במהירות כדי שלא יספיק לעצור בעדי.

כאן זה המקום לציין שאני אדם אנוכי ביותר, ככלל. אולם לפעמים
אפילו בי אוחז רגש אלטרואיזם בנאלי ולא מרפה עד שאני מרוקן את
הארנק שלי לקבצן הפצן הג'ינג'י בשינקין ('גם את המטבעות של
החמש!' גוער בי צ'ה), או עוזר לאיזה עיוור לחצות את שדרות
רוטשילד. מלבד זאת, נזכרתי אותו לילה כשהבטתי בעיניו הזקנות של
מישה, בכל אותן הפעמים ששלחתי חיילים לסופשבוע מבלי לוודא שאכן
יש להם מקום לישון. אלה שאיבדו את הבושה היו מסרבים לעיתים
לצאת הביתה. טוב די. הבנתם.

"יורי, חוצ'ש ספאט אה... נו איך אתם אומרים את זה... ס'אמק,
רוצים לישון אצלי הלילה?"
"לא!" אמר מישה ומהר אחריי.
"שטו שטו?" יורי לא הבין.
"הלילה תישנו אצלי. תאכלו, תתקלחו ותישנו כמו שצריך. הדירה שלי
רחוקה אבל גדולה מספיק."
"לא תודה, אנחנו לא רוצים," אמר מישה.
"נו, למה לא רוצים?" שאל אלכסנדר הגוץ. "יורה, בלה בלה בלה בלה
בלה מוז'נה בלה בלה סמלצ'יק."
"שורה בלה בלה בלה בלה פיזדייץ בלה בלה!" התעצבן מישה.
הארבעה החלו להתווכח בקול ברוסית, עד שלבסוף חתך יורי את
הויכוח.
"טיחה [שקט] בלאט!" הוא פנה אליי ואמר "בסדר. דירה שלך - אנחנו
הולכים."
"יורה, בלה בלה בלה..." החל מישה לומר.
"בלה בלה בלה!" קטע אותו יורי וכנראה פסק סופית.
"אוקיי," אמרתי והתחלתי ללכת.
"דבאי [קדימה]," אמר יורי והתחיל ללכת אחריי.

סרגיי עזר לאלכסנדר לקום, וכך הובלתי אותם ברחובות העיר (הם
כינו את זה בשם "מסע גומו"), אל הדירה שלי, הם נשרכים מאחוריי,
מתלחשים (בין השאר מתווכחים אם אני מבין מה הם אומרים או לא)
ושרים מדי פעם בקולי קולות. הדרך לדירה שלי אורכת כחצי שעה
בהליכה מהירה, אבל עם המטען הביזארי שסחבתי איתי זה לקח הרבה
יותר. מכל מקום קיבלנו מבטים זרים ועוינים, נשים אחזו בארנקיהן
בחוזקה, חלקן עברו לצד השני של הרחוב. דווקא היה נחמד לחשוב
שאנחנו בעצם בעיצומו של מסע, כמו פעם. כרגיל, חולפים על פני
הכיתות/המחלקות/הפלוגות האחרות בשעטה, הדגל מתנופף מקדימה,
אפילו המפקדות סוחבות את האלונקה, עוד מעט שעת ט"ש, ו...
"היי! סמלצ'יק גרישה!" אלכסנדר הגוץ העיר אותי מהחלום, "בחור
זה יפה, כן? אולי הוא לזיין אותך בז'ופה, כן?" אמר והתפוצץ
מצחוק, מעודד על-ידי חבריו.
בהמשך הדרך יורי כמעט גרם התקף לב לאיזו זקנה שהייתה בדרכה
לביתה מאיזו הצגה בהבימה מן הסתם, כאשר קפץ עליה והתחיל לשיר:

"אוץ טוץ פירי בירי טוץ!
בבושקה זדרובה!
אוץ טוץ פירי בירי טוץ!
קושייט קומפוט!..."
אני לא זוכר את ההמשך אבל לפי מה שהבנתי השיר מדבר על כך
שעכשיו שסבתא בריאה ואוכלת קומפוט היא יכולה לשוב ולקבל
מכות...

לבסוף הגענו לבניין, ושלוש קומות במדרגות אחר-כך נכנסנו לדירה
שלי. פייפרז, חברי לחיים הסטרייט, לא שהה בדירה אותו לילה, מה
שהקל במקצת את העניינים.
"מספרי ברזל להתפקד בלאט!" גיחך סרגיי.
"שה," אמרתי מתוך אינסטינקט. "אללה יפה. מקלחת. קודם אתם אחר
כך אני. אתם תצטרכו להשתמש באותה מגבת, אין לי אחרת. מי שהולך
להתקלח אני אתן לו חולצה נקייה, יש לי מספיק. קפה יש במטבח
ואני עושה לכם גם חביתות. נאכל עד שיהיו מים חמים, הדלקתי את
הדוד. שאלות?"
"כן הרס"פ גאורגי. קוזנצוב סרגיי, כיתה 2 מחלקה 2 הרס"פ. רוצה
אנחנו בחי"ת?"
"דה, חי"ת מדוגמת עם רווחים שווים בלאט..."
"ועוד משהו: אף אחד אבל אף אחד לא נוגע בצ'לו. ברור?"
"כן המפקד!"
"כן הסמל!"
"כן הרס"פ גומו!"
"מי ראשון?"
אחד אחד הם נכנסו למקלחת שלי, שיכורים ומסריחים (וגם
מסוממים?), ויצאו דוגמני-על, לחים ומפתים (חוץ מאלכסנדר הגוץ).
מפתה ביותר היה הטוסט עם גבינה צהובה ועגבנייה שכעת דמה יותר
לדוגמן של "טום אוף פינלנד". לא העזתי כמובן לנעוץ בו מבטים
ממושכים מדי. תדירותם של גלי ההומופוביה בדירתי שלי היו די
והותר. לבסוף נכנסתי גם אני להתקלח וכשיצאתי הם חיכו לי בחדרי
ישובים על מיטתי (מלבד מישה שישב על כיסא, מרוחק), ומחכים
ל"אורח הכבוד".
"הקשב הרס"פ גאורגי!" קרא סרגיי.
"מה?" שאלתי בחוסר עניין.
"אנחנו להכין לך הצגה סמלצ'יק גרישה..." אמר אלכסנדר
בהתרגשות.
הסתכלתי על מישה בחשדנות, הוא לא נראה מודאג. סרגיי ואלכסנדר
קמו והורו לי לשבת במקומי.

מסך

חוץ. בסיס צבאי סטנדרטי, אולי מטופח מהממוצע. בצידה האחד של
הבמה דנה (אלכסנדר בקול סופראן עם 2 תפוזים תחובים בחולצתו
וחולצה נוספת על ראשו בתפקיד שיער ארוך), מפקדת דעתנית, נחשקת
ומפתה. בצד השני דימיטרי פרוקופייב, חייל (סרגיי, עם כובע גרב
על הראש) עומד בהקשב.


דנה: או! חיילצ'יק! אני אוהבת חיילצ'יקים! [מסדרת את עצמה
ומבליטה את שדיה. אל דימיטרי:] חיילצ'יק! בוא לפה!
דימיטרי: כן מפקדת! [רץ ונעמד לצידה פנים אל הקהל]
דנה: [כועסת] מה שכחת חיילצ'יק?! [פאוזה] הקשב למפקדת שלך!!!
[בזעם]
דימיטרי: [נמתח] הקשב למפקדת!
דנה: [מצמידה את שדיה לדימיטרי] שם שלך, חיילצ'יק!
דימיטרי: פרוקופייב דימיטרי המפקדת!
דנה: אוה, דימיטרי! אני אוהבת שם זה! פול עשרים דימיטרי!
דימיטרי: למה מפקדת?!
דנה: [באכזריות] כי אני אומרת! אני מפקדת!
דימיטרי: [יורד לרגליה ומבצע שכיבות שמיכה] אחת המפקדת!
שתיים המפקדת! שלוש המפקדת!...
דנה: [שמה את רגלה על גבו ומניעה אותה מעלה ומטה בהתאם
לגופו] אוה כן! כן! דימיטרי!!
דימיטרי: עשרים המפקדת! [נעמד על רגליו וחוזר להקשב]
דנה: יפה, דימיטרי. [מנסה להיזכר בשמו לפתע] פרו...
פרוקופפ... פרוקופאייב?
דימיטרי: כמו קומפוזיטור מפקדת! פרוקופייב מפקדת!
דנה: שקט חיילצ'יק! אני מפקדת, אני אומרת פרוקופאייב אז
פרוקופאייב כן?!
דימיטרי: כן מפקדת!
[פאוזה]
דנה: [משנה טון] חיילצ'יק... יודע אתה יפה, כן? אני... יפה
גם, כן? [מצמידה את שדיה אליו בשנית]
דימיטרי: [נבוך] כן מפקדת...
דנה: [מתלהטת, מתחככת בגופו, מכווצת את שפתיה, משרבבת לשונה]
דימיטרי.... אההם...
דימיטרי: לא מפקדת...

לפתע מופיע גיורא (יורי הגבוה, גרב תחובה באופן גרוטסקי
במפשעתו, ידיו בתנוחה "פיקודית", אוחזות בחגורתו, באמצע), סמל.
קולו גברי וסמכותי.

גיורא: מה זה מפקדת!
דנה: [מסדרת עצמה, נתפסה על חם] או... סמל... סמל...
גיורא: מה את לעשות פה בלאט! את יודעת כל חיילצ'יקים שלי!
דנה: [מנשקת את ידו של גיורא, מתרפסת] כן... סליחה סמל!
סליחה!
גיורא: לכי מפה! דבאי! את מקבלת עבירה!

דנה הולכת נסערת, גיורא ודימיטרי נשארים לבד על הבמה.

גיורא: [מתקרב אל דימיטרי, אוחז במפשעתו] מה חיילצ'יק... אני
סמל שלך!
דימיטרי: [מבוהל, נמתח עד קצה גבול היכולת, צורח] כן
הסמל!!!
גיורא: חיילצ'יק יודע מה סמל שלו אוהב, כן? חמש שניות אתה
היית למצוץ לי, חמש שניות זוז!
דימיטרי: כן הסמל!

גיורא נעמד בפיסוק עם הגב לקהל, דימיטרי מתכופף על ברכיו, ראשו
מוסתר על-ידי גיורא, רק ידיו שאוחזות במותניו של גיורא נראות,
גיורא מתנועע קדימה ואחורה.

גיורא: [באקסטזה] כן! הללויה! הללויה! חיילצ'יק טוב! [לבסוף
"גומר", מסתדר ומעמיד את סרגיי כמקודם, מולו] טוב מאוד
חיילצ'יק! אני סמל ז'ורה שמח! ועכשיו... [פאוזה. גיורא מתכופף,
ועם הפנים לקהל:] בז'ופה!!!

מסך

"בראבו!!!" קרא אלכסנדר שבינתיים הספיק להחליף תלבושת.
"בראבו!!! בראביסימו!"
הטוסט צחק למרות שלא הבין דבר ומחא כפיים קלות. שני השחקנים
הראשיים השתחוו מספר פעמים ומחאו אף הם כפיים. מישה היה
בעיצומו של מאמץ עילאי שלא לפרוץ גם כן בצחוק, אך משראה את
פניי המחייכות ויתר על המאמץ ולבסוף כמעט נפל מהכיסא, לראשונה
באותו לילה.
"נו איך הצגה סמלצ'יק גרישה?" התלהב אלכסנדר, לחייו סמוקות.
"הצגה מצויינת," עניתי בלית ברירה את האמת. "המשחק הראליסטי,
הדיאלוגים השנונים, הקצב, הליהוק הגאוני, התלבושות, ובכלל - כל
הגישה המינימליסטית... יופי. פשוט יופי. ביקורת נוקבת כמו גם
סאטירה נשכנית אך משעשעת על צה"ל בכלל ועליי בפרט." החיוך נעלם
מפניי.
השתרר שקט.
'הם לא מבינים אף מילה בלאט,' אמר הצ'ה שעל זרועי.
"אתם לא מבינים אף מילה, אה?" אמרתי. "בטח שלא. אתם הרי רק חמש
שנים מזויינות במדינה הזאת." התחלתי להרגיש את העלבון הצורב
שבא אחרי השוק,  מחלחל פנימה ופנימה, עם כל מלה  שנאמרת.
"תגידו לי, יא חבורה של חארות!" צעקתי ממקום מושבי על המיטה,
מסתכל על כולם חוץ מעל מישה שהתבונן ברצפה. "מתי, בכל השלושה
חודשים המזויינים שהכרתם אותי, זה קרה?! אה?! אני אי פעם אמרתי
לכם משהו?! נגעתי בכם?! אני אפילו טפיחה על הכתף לא העזתי לתת
לכם, יא בני זונות!"
"נו, סמלצ'יק גרישה, באמת! אתה חבר שלנו... אנחנו לשתות ו...
אנחנו שמחים כן?" ניסה אלכסנדר לעודד.
"אתם תמיד 'לשתות'..." סיננתי.
"אי בלאט..." סרגיי כבר איבד את הסבלנות והתיישב.

"יפה. ועכשיו אולי תגידו לי מה אתם עושים בגן העצמאות."
"מה אכפת לך בלאט!" התעצבן יורי הגבוה.
"כי אתם לא מבינים שזה לא בסדר!"
"מה לא בסדר! מה לא בסדר!" התפרץ סרגיי. "פידראסים בלאט! מגיע
להם!"
"מה!!!" צרחתי. "מה יוצא לכם מזה, בשם האל?!?!"
"אנחנו לא להרוג אותם..." אמר אלכסנדר, כמו מתנצל.
"אז כסף, כן?!" לחצתי עליו. "אתם עושים את זה בשביל הכסף?!"
אלכסנדר הביט ביורי וזה הביט באנדריי שהשיב לו מבט. יורי סימן
לאלכסנדר לאות שלילה בראשו. אלכסנדר שתק.

ורק אז זה התחוור לי לראשונה. אמנם אינני יודע את הפרטים
בוודאות (הם התמידו בסירובם לשתף אותי באמת באותו לילה ארוך),
אם הם פעלו על דעת עצמם או שמא עמדה מאחוריהם מאפיה זו או
אחרת, אך אני משוכנע כי הפעילות הלילית שלהם בגן הייתה לשם
השגת כסף, ולא לשם התנכלות להומואים לשמה. התפלאתי כיצד לא
הבחנתי לפני כן באדמומית שפשתה בעיניהם העייפות, אפילו אצל
מישה, הע' סמל שלי. סמים.
השיטה הייתה פשוטה וברורה: אנדריי היה הפיתיון. המשימה שלו
הייתה למשוך אחריו את הקורבן האגזוזן התמים שיצא לחפש אהבה
(ומי לא ייפול ברשתו של טוסט עם גבינה צהובה ועגבנייה?)
ולהוביל אותו למקום ידוע, שם הייתה מחכה שאר הכנופיה ודורשת
באיומי סכין מנומסים את ארנקו של הקורבן האגזוזן (עדיף מבוגר
ונשוי, הם נוטים להתלונן במשטרה פחות מן הסתם, וגם אם יתלוננו
- מה זה יועיל?), ואילו היה מסרב לשתף פעולה - היו חיילי לשעבר
חובטים בו ביד רוסית מאומנת, כי אחרי הכל - הוא בסך הכל
"גומו". והם צריכים סמים.

'נהיה מאוחר,' העיר צ'ה. ומייד נרדם בזרועי.
"מפקדיק ז'ורה, יש לך משהו שותה? אלכוגול משהו?" שאל יורי, חצי
מעולף.
לא פחדתי ממנו עוד. ריחמתי עליו.
"לא, אני מצטער."
"סוקה."
"אתם רוצים שאני אנגן לכם משהו?" הצעתי.
"נו דבאי," מלמל אלכסנדר מנומנם על מיטתי.
לקחתי את הצ'לו לידיי ומתחתי את הקשת. מישה פינה לי את הכיסא
ואני התיישבתי במקומי. בחרתי במנגינה של "תכול המטפחת" של אריק
איינשטיין, הלוא היא מנגינה רוסית מוכרת וידועה. כל החמישה,
בעיניהם הנפוחות ופיותיהם היבשים הצטרפו אליי בשירה חרישית של
מילות השיר ברוסית.
במובן מסוים, הם היו שוב, באופן חד פעמי באותו לילה בעיר
הצפופה והמנוכרת ההיא, כמעט שנה אחרי שנפרדתי מהצבא  - החיילים
שלי. עבריינים, בורים ומסוממים - אבל לרגע, שוב שלי.

התארגנו לשינה די מהר. יורי לקח את הספה, סרגיי את המזרון
הנוסף, אלכסנדר ואנדריי חלקו את המיטה של פייפרז, ומישה חלק
איתי את מיטתי (האחרים סירבו).
"מישה," לחשתי לו. "תודה. שלא אמרת קודם כלום כש..."
"זה בסדר," הוא קטע אותי.


למחרת התעוררתי בצהרים. צ'ה עדיין ישן בשקט. רק מישה היה שם,
ישב על הכיסא ובידו בלוק הדפים הצהוב שלי. הוא שמח שהתעוררתי
לבסוף.
"בוקר טוב!" הוא אמר.
"דוברה אוטרה. סקוקה ורמיה [מה השעה]?"
"כבר 12 בצהרים."
"פיזדייץ. כמה ישנתי. איפה כולם?"
"הלכו."
"נו, מעניין?" שאלתי והצבעתי בראשי על בלוק הדפים הצהוב שלי.
"אה נו, אני... לא מבין כלום. לא מבין מה אתה כותב."
"זה בסדר, מישה. אף אחד לא מבין."

לפתע שמתי לב שמשהו חסר. הדיסקים שלי בתור התחלה. קמתי מהמיטה
לאט ובדרך למטבח יכולתי לשים לב שגם הטלוויזיה נעלמה, לא נותר
זכר לשמיכות שנתתי להם בלילה, או לרמקולים של פייפרז. חזרתי
לחדרי כדי לגלות כי עוד כמה פריטים אבודים. למעשה, המקום רוקן
די ביסודיות. הכל נלקח, מלבד הצ'לו. התיישבתי על המיטה.
"וואו," אמרתי במלוא ההערכה.
"אמרתי לך," אמר מישה.
"כן. ובכל זאת... וואו."
"פעם הבאה אל תהיה גיבור, כן? הנה, " הוא הוציא משהו מהכיס.
"חשבתי שאולי כדאי לפחות לשמור על זה."
זה היה הויזה שלי. מסתבר שמישה "הרים" אותה מהארנק שלי בלילה,
כדי שלא תיפול לידי חבריו.
"תודה. אני מניח," אמרתי מבולבל. "תגיד, למה הם לא לקחו את
הצ'לו?"
"אמרת שאף אחד לא נוגע בצ'לו, זוכר?" הוא חייך.
"אה. הגיוני."  איזה עם מוזר. "אני הולך לעשות לי קפה. רוצה?"
"לא תודה. תגיד," הוא תפס בזרועי לפני שיצאתי. "למה קעקוע של
צ'ה גווארה על היד?"
"בחור יפה, לא?"

בזמן הכנת הקפה במטבח היה לי זמן לחשוב. אחרי הכל, הוא נשאר.
חזרתי לחדר עם הקפה ביד. "מישה, יש לי רעיון..." אמרתי.
אבל מישה כבר לא היה שם. הוא הלך.
רציתי להגיד לו שהוא יכול להישאר בדירה בינתיים... אני אעזור
לו להתנקות אם הוא על סמים (לא ידעתי את זה בוודאות, וגם לא
היה לי מושג  בנושא אבל הייתי מוכן ללמוד אותו אם היה
צריך...), הוא יישן בסלון, לפייפרז לא יהיה אכפת... הוא ימצא
עבודה, יתחיל לחסוך... אנחנו נרוץ כל ערב בשקיעה בטיילת,
כשיימאס לנו ניכנס למים... בלילות נצא למועדונים של הומואים,
ומי שיתחיל איתנו נפוצץ אותו מכות... הוא ילמד אותי רוסית, אני
אלמד אותו עגנונית... יהיה כיף. אבל הוא הלך.

'היי, איפה כולם?' הצ'ה שעל זרועי התעורר לבסוף.
'הלכו.'
'גם הבחור הנחמד? מישה, לא?'
'גם הוא.'
'חבל,' אמר צ'ה. 'דווקא אותו אהבתי. נראה אחד שיכול להועיל
למהפכה.'
'אל תדאג. הוא עוד יחזור.' הרגעתי אותו.
'איך אתה יודע, ג'ורג'יו?'
'זאת טרילוגיה.'
'אה. ומה עכשיו?'
'לא יודע. עוגת גבינה.'