מביט בה, ישנה, כה רגועה היא כרגע נמצאת היא בעולם טוב יותר,
יפה יותר, דמיוני.
רק לפני כמה שעות עוד צעקה, השתוללה ורתחה.
ועל מה? על שאינני מבין אותה, שאינני מתחשב בצרכיה.
החזרתי לה בתגובה, ומה איתי? מה עם הצרכים שלי?
היא הביטה אלי במין מבט מעוסה שכזה ואמרה:
אתה מקבל כל מה שאתה צריך, אין לך מה לדרוש יותר.
עכשיו אני מביט בה, ישנה, כה רגועה היא כרגע נמצאת היא בעולם
טוב יותר, יפה יותר, דמיוני.

החלטתי, אני כבר לא דורש, כי אולי הטעות אצלי...
אולי אני מבקש יותר מידי, אולי אני זקוק ליותר מידי דברים.
יכול להיות שככה מתנהל לו קשר, וכנראה אני הוא זה שלא בסדר,
ולא רואה את זה.
כנראה אני הדפוק כאן.
אז החלטתי, אני כבר לא דורש, כי אולי הטעות אצלי...

קמתי, השעה כבר 3 לפנות בוקר, ואני מוצא את עצמי משוטט, מטייל
בחוץ, עם תיק, מחפש מקום להניח בו את הראש.
מצאתי ספסל, גם זה טוב, העיקר לנוח קצת.
נרדמתי, לא שינה עמוקה אומנם אבל העיקר היה לנוח.
עזבתי אותה, עזבתי את הבית.
קמתי, השעה כבר 3 לפנות בוקר, ואני מוצא את עצמי משוטט, מטייל
בחוץ, עם תיק, מחפש מקום להניח בו את הראש.

ועכשיו אני כאן, הרבה שנים עברו מאז ( כמעט 7) ואני כותב לך,
אני כותב לך אמא, אני רוצה שתדעי, שאני שונא אותך, אני מתעב
אותך, הרסת לי את הילדות, את החיים, ואת הכל בניתי חזרה בעצמי,

בניתי לבד, בניתי בעזרת כוח שאינני יודע מה מקורו.
ועכשיו אני כאן, הרבה שנים עברו מאז ( כמעט 7) ואני כותב לך.

ישנם פצעים שהזמן בחיים לא ירפא, ואחד מהם זהו הפצע שאת בכוחות
עצמך, יצרת אצלי, יצרת אותו במכות שהכנסת לי, בקללות שקיללת,
ובניצול המיני שניצלת, כן, זו היית את, זו היית את בלילות,
שנכנסת לחדרי, שנגעת בי, שרצחת את נשמתי, הזמן ריפא את חלקם
אבל עדיין ישנם פצעים שהזמן בחיים לא ירפא.

ועם המועקות האלה אני חי, הולך לישון, מתעורר, אבל עדיין
שורד.
אבל אני זוכר, אני זוכר אותי מביט בה, ישנה, כה רגועה היתה,
נמצאת היא בעולם טוב יותר, יפה יותר, דמיוני.

תודה אמא, תודה על הכל.
בזכותך אני בן אדם חזק יותר, אבל בגללך הנשמה שלי שחוקה
ועייפה.