היא ממששת את כף ידו ומלקקת את ציפורניו.

מחר בבוקר הוא יתעורר ויראה אותה מודטת,  הוא בטח יתבונן בה
במבט תמה, הוא יבחין בגב הזקוף, בתנועות האיטיות של הסרעפת
העולה ויורדת.
הוא יתבונן בפנים הרגועות בלי להבין את הטלטלה הפנימית, בלי
לדעת על הסערה הרוחשת בתוכה מתוך הידיעה שהוא מתבונן.
היא כנראה תכין לו תה תפוחים בדבש, לא סוכר.
הם יגלגלו ג'וינט, חלש, כי בוקר. היא תשים איזה דיסק קלאסי או
הודי, הם ישבו על השטיח וידברו.
יותר נכון, היא תדבר, והוא יקשיב לה מרותק, ככה היא הרי רוצה.
ומתוך השיחה הנעימה והשקטה היא תלמד אותו איך לזמר מנטרות
שיעשו לו טוב לכל היום, והוא כל כך יתפלא, וכל כך יאהב אותה על
השקט, על ההבנה, על העצמאות הנפלאה הזו, הוא הרי לא יודע שהיא
משקרת לעצמה, הוא הרי לא יודע שאת חוסר התלות המשכנע הזה היא
פשוט קנתה במחיר מציאה.

אבל עכשיו הוא ישן, והיא יכולה ללקק ולשרוט כאוות נפשה, וללטף
ביראת קודש ולאהוב באמת, רק עכשיו, רק שהוא לא יודע ולא מרגיש,
ולא נבהל, ולא בורח.

ומחר בבוקר... מחר הוא יציץ במדפים שלה, שעמוסים בספרות
פילוסופית, מתמוגג על העיסקה המוצלחת הזו שהוא הצליח לבצע
אתמול בלילה, בבר השכונתי.
הוא יציין לעצמו את האינטלקט העדין שלה שעטוף יפה בסקס אפיל
כובש.
הוא עבר דבר או שניים בחיים, הוא מזמן כבר לא ילד טיפש,
אז הוא ינסה בכל זאת, בלחש, למצוא סימנים של אי שקט, של לחץ,
של רצון לאחוז בו, אבל הוא לא ימצא.
כי היא מתוחכמת והוא לא יודע להסתכל באמת, להסתכל פנימה.

זה לא משנה, עכשיו הוא ישן, והיא יכולה להדליק לה סיגריה
ולהתיישב ליד המיטה, נפעמת.
להעריץ אותו בתוך השקט שלה ולטוות חלומות מתוקים על אהבת אמת.
להתחלק באין מפריע לתוך הבועה שלה שרוצה כל כך להכיל גם אותו.
ופתאום היא מתבלבלת, גם היא עברה דבר או שניים.
מציתה עוד סיגריה, מנסה להשקיט את פעימות הלב הפרועות.
והיא כבר מאוהבת ביציר דימיונה המוחשי.
כבר מאוהבת באדם הרגיש והמופלא שאין לה ספק שמסתתר בתוך הגבר
הזה, שישן עכשיו במיטתה.

מחר בבוקר זה יהיה שונה, היא תצליח לטשטש את העקבות במיומנות,
והוא לא ידע לעולם כמה מאוהבת היא היתה אתמול בלילה.
היא תחייך חיוך עדין ותקום לשירותים בדיוק כשהדיסק המנגן
ייגמר.
רגע לפני שהיא סוגרת את הדלת היא תגיד "בא לך להחליף דיסק?"
ואז תתיישב עם חיוך ממזרי על האסלה.
הוא יקום ויתחיל לדפדף בסיפריית הדיסקים המפוארת שלה. הוא
ישפשף את עיניו בפליאה אל מול האוסף המכובד והמקצועי שלה, לא
מאמין למזלו הטוב, מודה לאלוהי הדייטים שהפגיש אותו עם הנקבה
המופלאה הזו.

אבל עכשיו זה לא משנה, בכלל.
היא לידו והוא ישן, עמוק, אולי אפילו חולם.
והיא ערה, יכולה לדמיין לעצמה כל מה שמתחשק, אף אחד לא יכול
לבוא עכשיו ולהרוס לה את הפנטזיה המתוקה הזו שהיא רוקמת, את
הרומן המסעיר הזה שהיא מתכננת.
וההגיון קורא לה לעצור.
להמתין לבאות בסבלנות.
ההגיון קורא לה להפסיק לתכנן ולהתחיל לחיות, להפסיק להמריא
לכאלה גבהים זוגיים לבד.

מחר, מחר הוא פתאום יגיד שיש לו המון דברים לעשות, הוא ימטיר
לה שתי נשיקות על השפתיים ועוד אחת על המצח, יחייך איזה חיוך
כובש וייצא אל המציאות שמאחורי הדלת הסגולה שלה, מותיר אותה
מקווה שהוא נפל בפח שהיא טמנה בכזו מומחיות.

אחרי שהוא יסגור את הדלת היא בכלל לא תבין שהרציונל עזב איתו.
היא תיזכר בעכשיו, איך היא ישבה מולו, והתבוננה בו ישן.
היא תמשיך בדיוק מאותה נקודה.
מאדירה את החוויה, שוכחת שאל השיאים היא הגיעה בעצמה.
פתאום הכול שונה, היא תקלוט, מאושרת.
תכין עוד כוס תה ותתיישב לתכנן את המשך מערכת היחסים הנפלאה
הזו, בלי להתעכב על העובדה, שרוב רובה נרקמה בכלל במוחה.

היא בטח תשב יומיים שלושה. תנסה למצוא בשבילו תירוצים שמונעים
ממנו לחייג את המספר שלה. היא תשב ותנתח את מה שקרה וקורה
ויקרה.
יכול להיות שהיא אפילו תבין שהיא שוב שגתה בשיגיונות, ששוב היא
נתנה לחיים לחמוק לידה בלי לזרום דרכה באמת.
ואולי הטלפון דווקא יצלצל, אולי אפילו באותו הערב, והיא תרוץ,
ותמעד, ותיפול ותצרח.

זה באמת משנה?