היא החזיקה כוס קולה ביד אחת וביד שנייה את העט, ואז החליפה
ביניהן. מאז שהייתה ילדה קטנה יכולה הייתה לכתוב בשתי הידיים -
לא שמאלית, לא ימנית, באמצע. כולם חשבו שזה ממש מגניב ומיוחד,
אבל היא לא חשבה שזה משהו, סתם איך שהיא כותבת.
הדף הלבן שמולה התמלא בשורות כחולות, בכתב העגול שלה, באותיות
קטנות צפופות.
אחותה קראה לה מהסלון, אבל היא לא שמה לב. מאז שהוא נפטר היא
הייתה ככה - אף פעם לא צוחקת, רק מחייכת חיוך מאולץ ועצוב
ומסתגרת מהעולם.
"אירית, את בסדר? קראתי ולא ענית", היא שאלה, למרות שזה קרה
כבר פעמים רבות בשנה האחרונה והיא כבר התרגלה לחירשות הזמנית
של אחותה כשהיא כותבת. כשהיא כותבת - כל העולם נעלם. זה רק
היא, העט והדף, לא יותר - והיא לא צריכה יותר להיות מאושרת. לא
ממש מאושרת, אבל הרגעים האלה היו הרגעים הכי שמחים והכי קרובים
לאושר שהיו לה ולכן לא שמעה - לא רצתה שיוציאו אותה מהעולם
הנפלא הזה שהוא שלה ורק שלה, עולם שכולו פיות ואנשים ואושר,
עולם שבו היא זו שקובעת מה יקרה, ובו אף אחד לא מת.
"אה? מה? אה, כן, בטח", היא מלמלה. "מה רצית?"
"שום דבר מיוחד, רק להעיר אותך קצת מהחלימה בהקיץ הזו שלך.
אולי תעשי איתי עסקה?"
"זה תלוי באיזו סוג של עיסקה זו", והיא חייכה את החיוך העצוב
שלה.
"שבוע שלם - בלי לשקוע בעולם הזה שלך. זה כל מה שאני מבקשת -
שבוע שבו תהיי אחת בעולם הזה. זה כל מה שאני מבקשת. ביום ראשון
הבא תוכלי לחזור לעצמך הקודמת."
"ומה בדיוק זה ייתן לך?"
"אני חושבת שזה ייתן לך קצת יותר מאשר מה שזה ייתן לי".
לאנשים רגישים במיוחד, שיחה כזו הייתה קצת מעליבה ופוגעת - אבל
לא לאירית שלנו, שכן למרות שהייתה מאוד רגישה, עם אחותה יכלה
לדבר על הכל והן לא פחדו להגיד מה שהן חושבות אחת על השנייה,
גם אם לפעמים זו הייתה קצת ביקורת בונה.
אירית קצת היססה, אבל לבסוף העסקה נעשתה ודומני ששרון אפילו
השתמשה בביטוי "אם את לא מצליחה - אני צנצנת!" כדי להראות עד
כמה שהיא מאמינה באחותה הקטנה.
היום הראשון היה מאבק מתמיד נגד העט והדף. נראה לאירית שהם
קוראים לה מהפינה שלהם בחדר- והיא כל כך רצתה. אבל לא. היא
הבטיחה. מהיום השני זה נהיה קצת יותר קשה כל פעם, אבל אירית
עמדה בעניין בגבורה יוצאת דופן.
היה לה קשה - והיא אפילו רצתה לרמות קצת בביצפר ולהסתגר בעולם
הזה שלה באחת ההפסקות, לדבר עם איזה שדון ולכתוב שיר - אבל
כשהיא נזכרה בעיניים הדואגות של אחותה, הדבר האחרון שרצתה
לעשות היה מה שהיא חשבה עליו לפני רגע והיא ידעה שהגמול שיגיע
לה בעוד מספר ימים יהיה גדול מאוד מהסבל שהיא עוברת עכשיו.
השבוע עבר - שרון עקבה אחרי אירית בעיניים בוחנות והייתה גאה
"בפיה הקטנה שלה" ואירית ציפתה בקוצר רוח ליום ראשון המבורך.
שיבוא כבר, רק שיבוא.
בבוקר יום ראשון, כשאירית קמה מהמיטה, הסתכלה בשעון וחייכה
לעצמה - הדבר הראשון שהתכוונה לעשות אחר כך היה לרוץ לחדר של
שרון, להעיר אותה ולבשר לה שהנה, השבוע הסתיים, היא ניצחה
בעסקה ויכולה לשוב לעולם שלה. אבל פתאום - החשק לחזור לעולם
דעך וזה לא נראה לה כל כך כיף ומלא אושר כמו מקודם.
כשהגיעה לחדר של אחותה, היא לא מצאה אותה שם - רק צנצנת עם אחת
הריבות הביתיות של סבתא. לפתע פרצה בצחוק גדול ורצה להעניק
לאחותה חיבוק אוהב.