המזל פשוט לא רדף אחרי. מה זה לא רדף? הסתתר מאחורי כל אבן
ברחוב כדי שאני לא אמצא אותו חלילה. כנראה שפשוט הייתי אחד
מהאנשים האלו שלא נולד בזמן התנוחה הנכונה של השמש. או אולי זה
כי אבא שלי עצבן לפני שלושים שנה את השכן, והוא בתמורה ניגש
למיסטיקנית מקומטת והנחית עלינו קללה. אני לא יודע וגם לא אכפת
לי. אחרי שכל מרפאה בעיר דוחה אותך בגלל סיבות שהן לכאורה מאוד
רלוונטיות (עודף אנשי צוות גם ככה, חוסר יכולת לשלם לי משכורת,
אנחנו מרפאה וטרינרית אנחנו לא צריכים נוירולוג וכו') אתה
מתחיל להאמין שהמזל שלך רע.
"למזלך אתה מדמיין" אמרה המרפאה ההוליסטית שהתגוררה בצריף רעוע
ודווקא לא על ראש גבעה, "ההילה שלך נקייה לחלוטין, חוץ מהעובדה
שאתה בוגד באשתך".
"למה את חושבת שאני בוגד באשתי?" שאלתי אותה ועזרתי לה לקשור
את הרוכסן שרק לפני חצי שעה פתחתי. בתמורה היא השמיע צחקוק
חביב וזרקה את הקונדומים לתוך שקית שחורה, שבעלה לא יראה.
עדיף היה ללכת לזונה. זונות לפחות דואגות לזיין מה שחשוב, ולא
את השכל.
אשתי עזבה אותי כבר לפני שנתיים. לא נורא, לפחות הסקס היה
טוב.
אבא שלי חשב שאני סמרטוט, וטרח להזכיר לי את זה כל הזמן. "תראה
את האח שלך הגדול" הוא היה אומר דרך קבע. האח שלי הגדול,
ששנאתי בעל כורחו. מסכן. אילו רק הוא היה יודע איזה עוול עושה
לי אביו. "הוא נשוי, אשתו כבר עובדת על הילד השני, יש לו עבודה
מכובדת בעיתון של העיר, משתכר יפה... ואתה? לאן אתה לוקח את
החיים שלך?"
"לסרט ואז" אני עונה, או תשובה חצי מחוכמת חצי מטופשת אחרת.
ואבא נאנח, מגרד בראשו ומשנה נושא כדי שלא יתעצבן.
אבל הוא צדק. באמת לאן אני לוקח את החיים שלי חוץ מלסרט ופיצה
פעם בפעם? לפני שלוש שנים כתבתי ספר בלשי. תמיד הערצתי את
שרלוק, ובניתי את הגיבור שלי בתור אחד שגדל על מעלליו ורצה
להיות כמוהו. אני לא הסופר הראשון שמבסס גיבור על עצמו ומנסה
להסתיר את זה על ידי תיאורים מיניים אגרסיביים וסקנדלים
פוליטיים בכל פרק.
כצפוי, הספר לא עניין אף אחד. "לא יהיה לזה שוק כאן, וכסף
לשלוח לחו"ל אני בספק שיש לך..."
אבל היה לי. אמא'לה הטובה שתמיד טיפחה את הצד הזה באישיות שלי
דחפה לידי צרור שטרות, ולפני שהיה לי זמן למחות היא לחשה לי
"אני רוצה שהשם שלי יהיה כתוב בעמוד הראשון, כדי שגם אני אחיה
איתך לנצח". חייכתי והודיתי לה רבות. ידעתי גם שהתודה האמיתית
שלה תהיה לראות את ההקדשה בעמוד הראשון.
הספר נשלח לחו"ל, למו"ל שהיה מוכר ומומלץ מאוד. בוודאי עד היום
הוא נמצא שם בתור משקולת אבק. לפחות מצא לו שימוש טוב.
חזרתי יום אחד לבית של המרפאה ההוליסטית. היא כבר לא הייתה שם.
על הצריף היו מודעות הריסה. קיללתי את הרגע בו פניתי למודעה
שלה בעיתון, ואת הרגע שבו השם ברא אותי גבר הטרוסקסואל.
יומיים מאוחר יותר אבא לקה בהתקף לב, ומת על שולחן הניתוחים.
אמא לא בכתה. שבוע אחרי כבר ראיתי גבר זר, "ידיד שלה מהחוג
לפילוסופיה", מסתובב בביתי בתחתונים. הפנים שלה אמרו הכל.
"הכל מן מעלה" הוא היה אוהב להגיד בכל פעם שקרו צרות. אין כמו
מעט הסרת אחריות לטיהור האווירה. עד היום אני תוהה לעצמי אם
אבא סיים בצורה בה סיים משום שנכנס לחדר השינה שלו בבית שלו
בזמן לא מתאים.
בלילה אני אוהב לשכב ער על הגב ולנעוץ מבט מטריד בתקווה. אני
חושב על הספר שלי, על אבא, על המרפאה ההוליסטית שבטח מצאה גבר
רזה יותר, יפה יותר ומרוויח יותר, על הרכב המוח של אדם ממוצע
בן 34 ועל איך שבינתיים המזל מגיע לעץ דרך קבע לפני, וצועק
בקול כאילו בשביל להתגרות "אחת שתיים שלוש!" ואני חסר אונים.
תוך כדי בכי אני נרדם לרוב. הלילה לא. הלילה משום מה שרדתי את
הבכי והייתי ער כשהטלפון צלצל.
זו הייתה המרפאה ההוליסטית, שהציגה עצמה עכשיו כ"גברת וייס".
מסתבר שהיא עברה דירה, ורצתה לפגוש איתי. קבענו לקפה ועוגה מחר
רגע לפני שעניתי למו"ל מחו"ל בשיחה הממתינה.
הוא טען שהוא רק הבוקר קיבל את הספר שלי ולא יכל להניח אותו עד
עכשיו, והוא מבקש שאני אגיע בטיסה הראשונה למשרד שלו בברלין
ונדבר על חוזה הוצאה לאור. הוא אפילו אמר שהנוירולוג שעבד בבית
החולים הפרטי שנמצא שני רחובות מהמשרד שלו בדיוק התפטר בגלל
בעיות משפחתיות. חשבתי שאני חולם, אבל הטלפון הבא מחברת החשמל
שהזכיר לי לשלם את החשבון ביומיים הקרובים או שינותק לי החשמל
הוכיח ההיפך.
עד עכשיו המזל התחבא, ופתאום הוא נדבק לי לתחת.
למחרת כבר הייתי בשדה התעופה. על כרטיס הטיסה אבא שילם, חשבון
הבנק שלו זאת אומרת. החלטתי להקדיש לו את הספר, לפחות מישהו
יזכור אותו אחרי מותו.
הערכתי מאוד את המזל שלי. הוא נתן פייט טוב מאוד בניסיון
להתחמק ממני, והחליט לוותר בדיוק בזמן. מעתה והלאה, חשתי,
החיים יחייכו אליי.
הימים ימי קיץ, חודש יולי של 1940, ואני טס לי אל עבר משרד
בברלין שיתן לי כרטיס אל עבר החיים הטובים.