ישבו שלושה זקנים יחדיו
דיברו והנהנו
ירח מר היה אורם
ולאורו רטנו

"לאור ירח זה המר"
אמר אז הערפד
"ארווה בהם את צימאוני
ארווה ולא אפחד"

"גש עמי אפוא, חבר
על הבזבוז חבל!
הבה נסעד שנינו יחדיו"
אמר הקניבל

והשלישי פער את פיו
הצמיד בקבוק שחור
"מדוע כך תסתודדו?"
תמה לו השיכור

אמר ערפד "זה הבקבוק
שלא ירווני כלל"
"ומה יהא על זו בטני?"
"שאל הקניבל

"זה הבקבוק ירווה הכל
ורעבונך יסגור
ולמה תחפשו נקם?"
שאל אז השיכור

"על מר חיי כך אדבר
כאב ועל לבד
על הבריות והאשם"
בכה לו הערפד

"והם אשר אותי שפטו
לקבר מקולל
בהם שבעתי זה מכבר"
סיפר הקניבל

"ומה עם אשת חיל כאן?
או בת וגם עולל?"
"אף הם השביעו את בטני..."
בכה הקניבל

"כמה עצוב ירח זה"
בכה גם הערפד


"כשדם בתי האהובה
עוד על ניבי החד"

"הקשיבו ידידים טובים
בקבוק יביא האור
את כל המכאובים יביס"
צחק לו השיכור

"אז הב נא לי אותו אם כן
צימאוני עוד לא קמל!"
"וגם רעבוני כבד!"
אמר הקניבל

"אבוי, אחיי, הביטו נא
והירח מר
ובין דכי לדכי לבכי
כבר בקבוקי נגמר!"

"נלך כולנו לקנטין
נרכוש בקבוק חדש
אך אל יבוא כעס בלבכם!"
אמר הוא בחשש

ערפד וקניבל שניהם
תפסוהו בידיו
בעזרתו כך יעברו
צמא וגם רעב

"אבוי, כי לא הוטב לי עוד
ועל ההוא חבל,
רעבוני עוד בבטני"
רטן הקניבל

"וצימאוני עוד לא נרפא
מדמו של רק אחד!
ומה יושיעני כעת?"
תמה אז הערפד

אז זה שתה וזה אכל
ירח כבר צלל
אחד את השני הושיעו
ערפד וקניבל.