כל כך כואב לי לחשוב, והכל קרה כל כך מהר. רגע אחד רציתי, רגע
אחרי כבר לא. וכל הזמן אהבתי. כל הזמן אהבתי.
אני נזכרת לפעמים בדקויות. למה ואיך הרגשתי בדיוק-בדיוק ככה
ולא טיפ-טיפה אחרת, ותמיד מצליחה להבין.
זה הפך לכאב פיזי בשלב מסוים, שאחרי כמה חודשים עבר, ואין לי
את הכלים לספר את הסיפור.
מחסום כזה, במרכז בית החזה. כזה שמקשה על הנשימה ושגם עושה
בחילה. אני חושבת שהייתי שמחה להסתכל על הכל כעל נוסטלגיה
חיובית, זיכרון מתוק של חוויה מתוקה, שהיה פעם והסתיים. עמוק
בפנים זה כואב. אולי יותר חסר לי מאשר כואב. יכולתי לכבוש את
העולם אז. הייתי בטוחה שמותר לי הכל. כמובן שטעיתי.
ועכשיו, דרך חדשה ומסקרנת. אהבה חדשה ואחרת. ואני שונה. מאד.
בלית ברירה, התבגרתי שוב. לגדול זה כואב.
מוצאים כוחות בכל מיני דברים. בעציצים במרפסת לפעמים. בחתול
הכתום. בתופים שעושים כל כך הרבה רעש, עד שאני אומרת תודה.
בדפנה, כשהיא מחייכת אליי. בכרמל, כשהיא מחבקת אותי. באורי,
כשאני רואה עליה שהיא חושבת שאני אינטליגנטית. בנעמה, כשהיא
אומרת שהיא מתגעגעת אליי. בנורית, כשהיא מבטיחה לי שאני כותבת
טוב. בטוהר, כשהיא מבשלת. באמא, כשהיא לא מפסיקה להתקשר. באבא,
כשהוא קורא לי מותק. בכל הדברים של אלעד שנמצאים אצלי בחדר.
בשלוש התמונות שמזכירות לי ש: "we can do it". ברוני, כשהיא
מסבירה שאני אובססיבית-קומפולסיבית. באורן, שמזדהה עם חוסר
הביטחון שלי. במיכל, כשבסוף כל שיחה בטלפון תמיד שולחת נשיקות.
בדן, שמצליח לעורר בי אנרגיות חבויות. כמעט בכל סיגריה, שמתירה
לי לנשום. בשיר שמח. והכי הכי הרבה בצירופי מילים, שיכולים
להעיף אותי אל עולמות מטורפים. בידיעה שאני כנראה משוגעת.
בחוסר שפיותי.