חיכיתי לך שתבואי

א
הסדינים הלבנים עם גימור הצמר החום נשארו מתוחים כמו ביום
שעזבת. אף אחד לא נכנס לחדר הזה מלבדי.
פרחי-הבר שקטפתי אי-אז בזמן אחר, כמו בתקופה אחרת, רחוקה אלפי
שנות-קור ממני עכשיו, את הפרחים הצהובים הללו מיאנתי להשליך,
אולי מתוך תחושה טבועה עמוק בפנים, כמו חרוטה בגופי, שאולי עוד
תחזרי ותתהי איה הפרחים שקטפנו שנינו יחד ב"שדה היחיד שעוד
נשאר בשפלה"?
אבל זה לא היה "קטפנו", אהובה, אני לבד קטפתי... זוכרת?
ואת אמרת "באהבה זה תמיד שניים".

חסרת כוח-רצון, כמו לימון סחוט, כמו כתפיית חזייה נקרעת, ישבתי
לי בכוך הקטן, ממששת את הכאב

ב
התעוררתי לדירה העצובה שלי,
רחצתי שיניים
ושמחתי שהמראה שלי מכוסה
גם היא
במרה שחורה
אכלתי בדממה
חושבת על לא-כלום
מנסה למצוא ב"הארץ" כתבה מעניינת
אבל כל המוניציפליות שבעולם לא יסיחו
את דעתי מהדירה העצובה שלי,

הבדידות

והדממה הגדולה
שבפנים