אני משרטטת ציורים על פניו,
באצבעותיי הרועדות,
עיניו הירוקות משהו מוזר מעמיקות,
בפניי שלי.

אני מושארת לי לבד בעולם הזה
ופתאום הוא מגיח משום מקום
ומתעקש לקחת אותי בזרועותיו,
עקשנות נדירה ולא כל כך מובנת.

הוא כבר לא יודע כלום
חוץ מלומר את המשפט,
אני אוהב אותך
וזה חדש לו עד פחד.

נמאס לי להיפצע ולהבריא
כמעט בקושי.
כל הלילה הוא מחבק אותי
ונושם את גופי באהבה,
מתעקש לא להירדם שמא יאבדני.

פרשתי כנפיים וברחתי כל חיי,
אך ממנו זה הפך לניסיון קלוש,
הדקירה שלי הופכת למוצדקת,
ככל שההתלבטות גדלה
והאופק המתוק כבר לא נחשק בעיניי.

אני אוחזת בידו החמה ללא חשש,
מנשקת את פניו בהחלטה גמורה,
אומרת את אותו המשפט כמעט,
בלי להאמין.

הוא משחק בשערי ואוסף אותי
לחיקו בלי בושה
ולי נשבר לשאול למה דווקא אני
וממתי כבר בא לו הניצוץ הזה.
הוא מלמד אותי הרבה על החיים
ועכשיו גם על הדבר
שנקרא אהבה,
הדבר הזה נקרא אהבה.