היום בבוקר קמתי עם כאב ברגל כמו שבחיים לא היה לי. חלמתי חלום
מוזר, על עבודה שאני צריכה להגיש ממש-ממש מהר, ואין לי זמן
ואין לי חיים ואין לי מתי לכתוב אותה, ואני חייבת לקבל עליה
מקסימום ציון. כל כך שרף לי למטה ברגל, שחשבתי שאני עומדת
לחטוף שגעון. רצתי כל כך מהר לאמבטיה, פתחתי את הארונות
וחיפשתי נואשות איזה קרם דה לה קרם שיעזור לי להעיף את הכאב
הזה לכל הרוחות. בזמן שאני מקרטעת על הארון בחיפושים נואשים
אחר המשחה, הטלפון צלצל, וצלצל... וצלצל. לא היה לי אכפת.
נזכרתי בתקופה נטולת אנשים, נזכרתי בי, ששנאה בתור ילדה את כל
מי שהציק לה, ואני זוכרת את הרעש הנוראי הזה ששנאתי יותר
מכל... צלצול הטלפון. לא יודעת אם זה היה מתוך עצלנות גמורה,
או מתוך פחד ממי שעומד בצד השני של האפרכסת. מה שברור היה, זה
שהסיני שלי כואב ושורף, ושסוף סוף המשחה נמצאה, והתחלתי למרוח
את המשחה על הקעקוע בעדינות, וכבר לא שרף לי.

בטיסה חזרה הביתה מארצות הברית, ישבתי עם אלונה, והסברתי לה
כמה אני לא מוכנה להתחיל את השנה החדשה. הדרכה, לימודים,
בגרויות, הכל נראה כל כך גדול עליי. אני זוכרת, עכשיו בלי קשר,
את ההתרגשות המופלאה הזו שאחזה בכולנו כשנחתנו בארץ. זו הייתה
הפעם הראשונה שהקנתי לי חשיבות לאדמה, פעם ראשונה שכל כך אהבתי
להיות ישראלית. לא הייתי מוכנה, אולי בגלל הפחד שאחז בי, שהיה
קשור ברובו להתמודדות. "אני לא אתמודד" אמרתי לכל מי שהסכים
להקשיב לי. שום הסבר ושום הרגעה מתונה לא עזרה לי, אני הייתי
בשלי. אני זוכרת טוב מאוד את היום הראשון שלי בתיכון. כמות
מסיבית של אנשים סביבי, אני נבלעתי בהמון. הגעתי לכיתה שלי,
וראיתי את כל האנשים שהכרתי שנה שעברה בחטיבה, אבל לא את
החברים שלי, דווקא את אלה שלא אהבתי הניחו אצלי בכיתה לשלוש
שנים תמימות. אבל כמה חברות טובות כן היו לי, וידעתי שגם שרון,
מהחטיבה השניה, תהיה אתנו בכיתה. אני זוכרת שפעם אחת סיפרה לי
שההורים שלה אמריקאים, ושהיא עצמה רק עלתה לארץ שהיא הייתה
קטנה. עוד מתנשאת, חשבתי. אבל רני, שאותה הכרתי מספיק טוב,
הצליחה להכיר בינינו, ובפעם הראשונה שראיתי את שרון ידעתי שהיא
בסדר. אם זה היה השיער המתולתל עם קצת הצבע בסוף, או אפילו
הנזם באף שגם אני הכרתי וידעתי. הפכנו כל כך מהר לחברות, שאני
אפילו לא מסוגלת לשחזר את התהליך. אם זה היה הישיבות הבלתי
פוסקות בבית הקפה בעיר, מרגישות כמו גדולות, או העובדה שכולנו
היינו כל כך דומות, או בעצם, כולנו כל כך רצינו למהר ולהתבגר.


היינו יושבות פעם בשבוע בבית הקפה שליד הבית שלנו, ומדברות על
הכל. רני תמיד הייתה הבוגרת משלושתנו, תמיד היה לה מה להגיד
בקשר לכל דבר, מטופחת ויפה, עם חכמת חיים שהיא קיבלה מהספרים
שהיא כל הזמן קראה. אני תמיד חשבתי, שרני קצת מפונקת ותמימה.
היא תמיד ידעה לדבר על הכל בבגרות, בראש פתוח, בהבנה. אבל היא
הייתה ילדת עשירים מפונקת, שלמדה את כל מה שהיא יודעת מספרים,
ואני חשבתי שצריך גם לחוות דברים כדי לדעת לדבר עליהם. לא
הייתי יכולה שלא לתהות האם היא תלמד להזדיין מהספר. אהבתי אותה
כמו שאוהבים גבר, כל הזמן רציתי להיות אתה. אני זוכרת שהייתי
מנסה לומר את הדברים הכי חכמים, רק כדי שהיא תחשוב שאני צודקת,
ותסכים איתי. שנאתי אותה על היותה כל כך מציאותית. רציתי שהיא
תלמד לחלום, רציתי ללמד אותה להאמין קצת באשליות, לא להיות כל
כך על הקרקע. היא תמיד משכה אותי ואת שרון למטה. לא נתנה לנו
לחלום. לשרון תמיד הייתה אומרת שהיא תמימה, ושהיא לא מבינה
כלום. אני לעומת זאת, העזתי לחלום. אבל את החלומות שלי אני
השארתי לעצמי. עד כמה שהחברות של שלושתנו הייתה גלויה, פתוחה
וכנה, לא רציתי להישמע חולמנית מדי, או נאיבית מדי, אם הייתי
מדברת על נישואין מוצלחים, אהבה אמיתית, וילדים וחיים מאושרים.
כי אחרי הכל, מי לא חלם על הדברים האלה? מי לא האמין שזה מה
שהוא ישיג בסוף? אפילו רני, באמת חשבה שהיא תמצא אהבה בסוף.
אני לא יודעת אם היא האמינה במידה שהיא קיוותה, אבל היא חלמה
על היום שבו יהיה לה מישהו לאהוב.

היינו יושבות, מוציאות סיגריות פרלמנט, ומעשנות כמו גדולות.
חוץ מרני, רני לא הייתה נוגעת, למרות שהיא תמיד איימה עלינו
שאם היא תתחיל לעשן זה יהיה בגללנו. שנאתי את הסיגריה ואהבתי
אותה באותה המידה. הרגשתי מגעילה ומטונפת שהייתי מעשנת אותה,
תמיד הסיגריה הזכירה לי בתים הרוסים, עצב, עצבנות ודיכאון. מצד
שני, תמיד רצינו להרגיש גדולות. תמיד חשבנו שאנחנו מבינות הכל.
אני הרגשתי כל כך בטוחה בקשר הזה, והרגשתי שגם שרון ורני,
היינו מדברות על זה כל הזמן, על זה שאין לנו אף אחד אחר,
ושתמיד נהיה שם אחת בשביל השניה, או לפחות כך קיווינו.

"אני חושבת שאולי הסיבה שגדלתי להיות כל כך נחושה ורצינית בקשר
לציונים שלי, היא שאמא שלי לא יכלה לתת לי מחמאה אחת במשך כל
החיים שלי." כך סיפרתי להן. תמיד הרגשתי שאני צריכה לשלם על זה
שהיו לי ציונים טובים בבי"ס, שהשקעתי. כי רני ושרון שמו פס כל
כך גדול על הלימודים, שכבר לא היה מה לעשות איתן. "אני פשוט לא
רוצה לבזבז את החיים שלי." רני הייתה אומרת לנו שוב ושוב. לא
הצלחתי להבין את זה, אחת כל כך בוגרת, שלא יכולה להבין שהיא
צריכה את הציונים שלה. "אני לא מתכוונת ללמוד ולהוציא ציונים
טובים על חשבון חוויות בגיל הזה." וגם שרון הייתה מצטרפת לטענה
הזו, יחד עם רני, והן אמרו שתמיד אפשר להשלים חומר ושלא משנה
כמה הן ילמדו הן יצטרכו בסופו של דבר ללמוד עוד. מעגל שלא
נגמר.

כל החיים שלי רציתי להיות חכמה. תמיד קינאתי בילדים האלה שידעו
את כל התשובות, תמיד רציתי להיות גאונה שפותרת כל תרגיל
במתמטיקה. אולי בגלל זה למדתי ביולוגיה. רציתי להרגיש חכמה,
רציתי להרגיש שגם אני יכולה ללמוד משהו רציני, ואולי אפילו
להוציא ממנו משהו. אף פעם לא חשבתי על להיות רופאה. המקצוע
השני שלי היה ספרות. ספרים אהבתי כמו ילדים. כל ספר שקניתי זכה
למקום מכובד על המדף, ואם אהבתי אותו במיוחד הייתי חוזרת
וקוראת אותו שוב ושוב.