הוא שוב עשה את זה.
חייך. חיוך רחב שהאיר את כולי.
בין אם רציתי בכך, ובין אם לא...
שוב עיניו נצצו. התמלאו במין אור שמיימי
שגרם לעיניי להשיב אליהם את הניצוץ לרגע אחד
והמבט שלו. המבט הכי תמים שראיתי בחיי.
כל-כך עדין ומרגיע...
היה לו מין מבט בהיר
שדרכו יכולתי לראות כל מה שרק רציתי.

התיישבתי לידו, כשכולי מוארת מזרמי השלווה
והשקט הנפשי שרק הוא הצליח להחדיר בי
הנחתי לעצמי להתמכר,
אל היופי שבו, אל העומק,
אל הריחות, הקולות,
התחושות שהצליח להעביר בי
לעיתים, היה נדמה לי ששנינו יושבים שם.
לגמרי לבד. מביטים אחד בשניה בחוסר מעש קסום.
נדמה כי כל האחרים נעלמו,
נבלעו אל תוך האדמה הרכה שמסביבינו.
לעיתים היה נדמה לי שנועדנו זה לזו.

כי רק לידו אני מרגישה גבוהה כל כך.
כאילו ישבתי על ענן לבן ורך,
מביטה בכולם מלמעלה ומחייכת.
כאילו זה עתה צנחתי
הישר לפסגת ההר הכי גבוה ביקום כולו
רק לידו אני יודעת שיהיה בסדר.
רק לידו אפשר לנשום, לחשוב
להרגיש את החופש הזה
שלא נמצא בשום מקום אחר.
לאהוב.

ואין, אין עוד כמוהו בעולם.
כי הוא... רק הוא, הים.