רקויאם לקרפיון של אלונה פרנקל
ודאי שמת לב למבטא הייחודי שלי. אני מפולניה, כבר עשרות שנים
בארץ. עושה כמיטב יכולתי לשמר חלקים מן המבטא הייחודי שהולכים
ונעלמים בתוך העברית המדוברת. המטען העצום שרובץ על האמהות
הפולניות, לא הפריע לי מעולם להיות מי שאני. יחידה בעולמי. לי
אפילו תנור אין בבית וחביתה רק בעלי יודע לעשות. בעניני אוכל
החברה שלי מסתדרים מצוין גם בלי הבישול של אמא. אתה הרי מכיר
אותם. בלי עין הרע הצליחו גם בלי הבישולים שלי. אני קונה רק
דברים שיכולים להכנס ישר לפה. בלי שום צורך לעבור תיווך של
מערבלי מזון, סירים, כיריים. כולם כבר התרגלו לזה אנחנו חיים
ככה מצוין כבר יותר מעשרים שנה.  

לא יודעת איזו חולשה נפלה עלי כשנפלתי לחבורה של נשים חובבות
בישול, ששיחתן נסבה בעיקר על מאכלים שהן מכינות לבני ביתן. מדי
שבוע הן עושות סבב בדיקות אחת אצל השניה, מחליפות מתכונים,
מעירות הערות. כל פעם בשובי הביתה מארוע שכזה, נסבו הרהורי
בעיקר על אפשרות הבחירה, בין - להישאר אישה בודדה נטולת חברה -
או לעשות מאמץ אפילו קטן לקבל לגיטימציה בחבורה מהוללת זו.

יום אחד, מר ונמהר, נפל לי אסימון וקיבלתי על עצמי להכין מאכל
מסורתי. כיאה למוצאי הגאה לא יכולתי להכין פחות מאשר... נו...
אתה יודע... כן גפילטע פיש. אלא שהגפילטע פיש שלי לא היה סתם
גפילטע פיש אלא מגה פיש. כי אני... כשאני מסתבכת, עושה את זה
בגדול.

לא רחוק מהבית שלי, בפינת רחובות הפטיש והסדן, עמדה החנות של
מר בריסקוביץ מוכר העופות. השמועות בסביבה היו שפעם בשבוע,
בדרך כלל בימי רביעי הוא מקבל דגים חיים לשבת. כששמע מר
בריסקוביץ את משאלתי, פער עיניים גדולות, שכן מעולם לא שמע
ממני בקשה כזו, מיילא מגשי שניצלים, פולקעס וכאלה מין מוכנים
למחצה, זה הוא כבר ידע שאני קונה, אבל גפילטע פיש? שומו שמיים
- ימות המשיח הגיעו.

לאחר שהתעשת, ניגב מר בריסקוביץ את ידיו בסינורו המוכתם, שהיה
פעם לבן ולקח אותי למאפלית חנותו. שם בפינה, בתוך בריכת בטון
מצופה אריחי חרסינה לבנים, שייטו להם בחדווה, עשרות דגי
קרפיונים אפרפרים אנה ואנה. השיפעה הזו הפילה עלי אימה, שגברה
כשמר בריסקוביץ הצביע על הצי המשייט וביקש ממני לבחור את אחד
הדגים.  
- לא, לא אני מה פתאום, תבחר אתה את הטוב בעיניך.
אני מציצה מזוית עיני ורואה את מר בריסקוביץ נוטל מוט שבקצהו
רשת בד, מכניס אותה לתוך הבריכה ובחצי סיבוב, מעלה אותה והנה
דג קרפיון כסוף מפרפר ברשת.

החל להתחולל שם קרב, כשהדג שחש כנראה בסכנה, החל לפרפר, להקפיץ
את הרשת ולהלחם על חייו. מר בריסקוביץ המיומן, נטל את קופיצו
ובקצהו הקהה, חבט על ראש הדג, עד שזנבו של זה, נרגע והחל לפרפר
כמו מטרונום במקצב ואלס. או אז, הוא הניח אותו על קרש גדול
מגואל בדם וקשקש אותו, כלומר, הניע את סכינו בכיוון נגדי
לקשקשי הדג, עד שאלה קמו וניצבו ומעצמת הגרוד, נתלשו מגוף הדג
שהפך להיות חלקלק עוד יותר מקודם ופחות כסוף. לאחר מכן, חשכו
עיני כשראיתי אותו נועץ בלי חמלה את סכינו בבטן הדג במעין
ניתוח קיסרי ושולה באצבעותיו ערימות מטונפות בצבעי שחור אדום
של כל מיני דברים משונים, כמו היה רופא אליל קולומביאני.
כשסיים מר בריסקוביץ לרוקן את בטן הדג, עטף אותו בפיסת עיתון
מכובד ואת החבילה המגולגלת הניח בשקית ניילון שהגיש לי. אני
חייבת לציין שכל אותו הזמן, עברו מחשבות שונות ומשונות במוחי,
כגון: מה היה קורה לו הדגים ידעו לדבר ועמדו על זכותם לשיפור
תנאי ההובלה והניקוי בדרך הכנתם.

נו טוב, הסתיים חלק א' של הכנת הגפילטע פיש. שלב הקניה כבר היה
מאחורי ואני שבתי מנצחת הביתה, בתחושת סיפוק. את החבילה
המגולגלת, הנחתי במקרר וחזרתי אליה רק בשעות אחר הצהריים לאחר
שעיינתי בחבילת המרשמים הנדיבה שקיבלתי מחברותי בחוג הנשים
המבשלות. המתכונים של כולם היו מבוססות על אותו קודקס בתוספת
ניואנסים קטנים. נטלתי אחד מהם והצבתי אותו על לוח ליד הכיור.
הוצאתי מהמקרר את החבילה והחלקתי את הדג מאריזתו אל תוך כיור
המטבח.

הפתיח של כל ההוראות אמר: "1. שטפי את הדג היטב לפני ההכנה."
אני כפולניה צייתנית, שחררתי את הדג משאריות קרעי העיתון
הרטובים שדבקו לעורו המגורד ופתחתי את ברז המים כדי לקיים את
מצוות השטיפה. והנה להפתעתי, התעורר הדג המת לתחיה והחל חובט
בזנבו במרץ. חשתי את הסכנה זוחלת במעלה גבי.
- מה קורה כאן?
- דג, ללא בני מעיים לאחר מנוחת עולמים במקרר, מתעורר לתחיה?
- מה אעשה?
- אני לבד בבית? עד שאזעיק את בעלי או אחד מבני מי יודע איזה
אסון עוד יקרה לי.

אינסטינקטיבית חשבתי על הטבעה. ביד אחת הכנסתי את אטם הכיור
למקומו ובסיבובים נמרצים פתחתי את ברז המים כשאני דוחפת את הדג
המפרפר לתחתית הכיור, מחזיקה את ראשו מתחת למים הגואים -
-  תטבע, תטבע!
אולם הדג כאילו קיבל חיים חדשים , חידש את פרפוריו (כמו דג
במים) ואני בשארית כוחותיי ובהברקת רגע גאונית העברתי אותו
במהירות הבזק אל תוך הפריזר הקפוא (לא לפני שטיפות ורודות
מגעילות נשרו על רצפת הקרמיקה הבוהקת שלי) ואני נועלת באומץ את
דלתו וצונחת חסרת רוח על כסא במטבח,

סחוטה ממאמצי הגבורה שלי. חסרת אונים, ישבתי כך כשעה וחצי בוהה
באויר וחושבת על הדג ועל מה שהוא עובר שם בפריזר. משנסתיימה
תקופת הקרח, פתחתי את דלת הפריזר ושם הוא שכב כמעט נפל
לזרועותי, פגר הדג. מבריק ומנצנץ מגבישי הקרח שהקיפו אותו.
נראה פחות כמו דג ויותר כמו דרקון מיניאטורי כשהוא כולו מפותל
כמו בומרנג. מי יודע אילו יסורים הוא עבר שם בתוך הפריזר.
החתול שליוה מהבוקר את כל פעולותי בסקרנות, נמלט מהמטבח ביללה
מרה ואני עמדתי שם  מול הפגר מספר דקות, כשקילומטרים של מחשבות
חולפים במוחי כמו רכבת סילונית ואני מתעוררת מהם בבעתה,
- מהר... הדג עוד עלול להפשיר ולהתעורר. מי יודע מה עוד יכול
לקרות לי.

אמא פולניה או לא אמא פולניה. לו היה לי עכשיו זנב, הוא היה
נמצא עמוק בין רגלי. לקחתי את שבועון הטלביזיה החדש והמבריק,
גלגלתי בתוכו את הפגר באופן שלא יוכל לזוז וחמושה בכף טבחים,
ירדתי ברגל, את ארבע הקומות עד לחצר הבית. שם בין המדרכה
למסתור פחי האשפה, כריתי בור עמוק למדי, כדי שאף חתול לא יוכל
להגיע לשם וטמנתי את הדג בתכריכיו כשאני טורחת להדק היטב את
האדמה סביב הקבר.

גפילטע פיש כבר לא בישלתי ונראה שלא אתנסה בחוויה כזו לעולמים.
המחשבות שפוקדות את מוחי כענני גשם אחרי הסתיו, נשאו אותי
רחוק. אולי בעוד כמה אלפי שנים כשאנחנו כבר לא נהיה כאן, יבואו
מדענים וחוקרים שיעשו מחקרים באזור ולפתע יגלו את שלד הדג.
ואז, לאחר בדיקות ומדידות של המימצא המאלף, מחקרים והשוואות
יצא הדו"ח המלומד וייקבע בפסקנות:
                                  כאן היה פעם ים.


מורחב מסיפור ברדיו שספרה אלונה פרנקל לירון אנוש היום
31/10/03