בדיוק היום התחיל החורף
זה היה היום הכי מעורפל שראיתי, הערפל היה כל כך סמיך שלא
יכולתי לראות מהאוטובוס את הבסיס, שהיה די בולט, הוא היה על הר
שהפך אותו ליותר בולט מרוב הבסיסים.
בדיוק חשבתי לעצמי כמה אני רוצה לחזור ללונדון והערפל הזה רק
גרם לי לרצות להיות שם יותר, החיים שם הרבה יותר רגועים מפה,
מהמדינה הזאת שכל יום בה אתה יכול למצוא את עצמך הרוג באיזה
פאב או מועדון, כשהגעתי לבסיס לא הבנתי מה קורה אבל משהו היה
שונה פתאום. כולם היו פחות שמחים ואני התחלתי להרגיש את זה
בעצמי, משהו בערפל הזה. כשהגעתי למשרד שלי רציתי לעשות את מה
שאני עושה כל בוקר, יושב עם כוס קפה שחור סיגריה ומסתכל על
הנוף המדברי שנפרס מתחתי, אבל היום לא יכולתי לראות דבר, הקפה
נשפך לי והסיגריה נרטבה לי וידעתי שאני במדינה הזאת לא יחיה
לפחות לא אם זה תלוי בי.
שבועיים לאחר מכן ישבתי עם כל החברים שלי באיזה פאב בתל אביב,
שאני לא זוכר את השם שלו, אבל היה בו פיגוע. אני יודה בזה, לי
ולחברים שלי יש הומור די שחור, וכל הזמן צחקנו על כל המקרה עד
שפתאום הרגשתי שמשהו חד קורע אותי לגזרים, לא משהו שחותך את
הבשר,  משהו חתך אותי מבפנים, אני לא יודע מה זה אבל לא נשארה
לי כבר סיבה לנשום בגלל זה, והרגשתי שאני חייב לעזוב ללכת
למקום שבו אני לא ירגיש ככה.
חזרתי הביתה וחשבתי לאן אני יוכל ללכת בשביל שהכאב הזה יעזוב
אותי ואיתן לי לחזור לתמימות שחיתי בה, לחוסר ודעות לשקט
ולשלווה הנפשי שפיתחתי לי במהלך השנים אבל לא עלה מקום אחד
בדעתי וככה תוך כדי סבל ומחשבה השינה השתלטה עלי ונרדמתי.
אני הופך אלים יותר בכל יום שעובר, חברים שלי כבר די כועסים
עלי ועל השד שתקף אותי ואני מנסה להסביר להם שאני לא מבין לאן
נעלמה התמימות שלי, אני מנופף בידים ומרים את הקול בלי שום
סיבה ממשית ומשתמש בתירוץ צבאי ידוע שככה אני מדבר, אבל כבר
אין עם מי לדבר למרות שאני לא לבד בחדר אני מרגיש שהחריץ שבין
הבלטות מקשיב לי יותר מכל אחד שהכרתי אי פעם אבל למרות הקשר
החזק שפיתחתי עם החריץ החלטתי שאני צריך לעוף משם.
"הים... כן אולי המים והגלים יגרשו אותו והכל יחזור לקדמותו".
כנראה שלא הייתה שום הילה לכך, הרעש של הגלים והרוחות רק גרמו
לכך שהשד יהיה יותר רשע ועצבני, ובדרך הביתה הוא הכריח אותי
לנסוע 140, אולי לא הייתי הנהג הכי זהיר בעולם גם לפני שהשד
נכנס בי אבל אף פעם לא עד כדי כך. אני לא ממש זוכר שום דבר מאז
שחזרתי מהים אני רק יודע שלא חזרתי יותר לים, לא יצא לי לחזור
לאנגליה וגידלתי לי קרחת וכרס קטנה...
כנראה שזה לא היה תלוי בי.