מתפרקת לאיטי, אני לוגמת ממשקה האנרגיה שמונח לו כבר רבע שעה,
מחכה לי. אולי הוא ייתן לי קצת כוחות. אולי בעזרתו אצליח לשחרר
את זעקתי החוצה מהגב. שתצא משם כבר. מפני שהוא, הגב, כבר כפוף
מידי ולא מאפשר לי לעמוד זקופה ויציבה על המשמר. ה-ש.ג. של
שפיותי הנידחת.
ברמנית מציתה סיגריה אדומה לידי, אני מבקשת אש. היא מושיטה
מצית, לא מדליקה לי- אני כמעט ונעלבת. עוד סטייה ומלחמה פרטית.
שואפת עשן חולני ומוציאה אותו חולני יותר מריאותיי, יוצרת לי
מסך אביך ביני לבין שאר העולם. חבל שניתן לחדור אותו בכזו
קלות. ואיש לא רואה את עיניי האפורות בחושך, ואיש לא מבחין
בעיניי הכחולות ביום. אין בהן שום ניצוץ וגם לא טיפת אור. אין
בהן את אותו הכוח המהפנט שהיה כשהייתי ביחד. פעמיים ביום היו
שואלים אותי אם אני יודעת כמה שהן יפות- ואני הייתי משיבה
שהחזה שלי קטן מידי לטעמי. זה מבריק איך שהפחדים והיופי
מתמזגים יפה כל כך יחד. וכל הרצונות מקיפים אותם באלגנטיות.
את כותבת מבולגן מידי- אמרו לי פעם. קשה להבין אותך, הוסיפו.
אבל יש לך דרך כזו לתאר את הדברים- כזאת עוד לא ראינו. תשתמשי
בורבליות שלך, היא מאד עוצמתית. אבל היא, הורבליות, עוצמתית רק
על הכתב. בעל-פה אין לה כלל מקום.
יש ילדה יפה שאני אוהבת וילד יפה שרציתי לאהוב. כל אחד בדרכו
לא יכל להחזיר לי אהבה- וזה בסדר. איכשהו, זה לא מספיק כואב.
על הבר היא מציתה עוד סיגריה, מוזגת מרטיני לאיזה כוסית- בטח
חושבת לעצמה בלב שמרטיני זה משקה של כוסיות וממשיכה בדרכה לעבר
מקרר הבקבוקים- לכיוון הקופה. עושה המון רעש אבל זה מחמיא לה.
על הבמה אור כתום (כמה עצוב ומיותם) ושירים משונים שמלווים את
כתיבתי חסרת המטרה. דווקא נחמד. איפה שהוא בין זנותי לפסטורלי.
כמעט ואין הבדל.
גם היום השתדלתי שלא לשקר לעצמי ולכם. אבל כמעט ואין ברירה
ואני עושה את שניהם. נראה לי בלתי אפשרי להתחיל ללכת. מעניין
איפה מצאתי את האומץ לעמוד על הרגליים בגיל חצי שנה בעצמי, ללא
תמיכת הדיילות.