ביפ, ביפ, ביפ.
הפלאפון התחיל לצלצל לשעה 6:30 בבוקר, העפתי את ידי לעבר
הפלאפון ומתוך שינה לחצתי על כפתור ה"נודניק". הוא התחיל לצפצף
שוב בסביבות רבע לשבע, התחלתי לקלל ולהתלונן לעצמי במלמולים
קטנים על כמה שקר ולא נחוץ לקום עכשיו, אבל בכל זאת קמתי,
לבשתי את חולצת הפיג'מה והתחלתי לזמזם לעצמי שירי זעם. נעלתי
את כפכפי ותוך כדי הליכה איטית במיוחד כפתרתי את כפתורי
החולצה, בסלון שמתי על עצמי את חלוק הרחצה העבה כדי להגן על
עצמי מצינת הבוקר הקשה.
כבר כחודשיים אני חוזר על אותו הטקס, קם, מדליק את המערכת על
אפשרות "ערבוב" ומגביר עד הסוף. הולך למטבח, מדליק את הקומקום,
אומר לשותף שלי בוקר טוב, מכין קפה ויוצא החוצה בזמן שמתנגן לו
ברקע שיר רגוע כלשהו מתוך רשימת השירים שהעברתי לא מכבר מהמחשב
לדיסקים, שותה את הקפה ומעשן סיגריה.
כל זה מסתיים בסביבות 7:20, אני נכנס הביתה ומחליף את הפיג'מה
בבגדים שהנחתי בערב הקודם על שרפרף העור שליד מיטתי כדי שלא
אצטרך ללכת עד הארון ולהוציא בגדים על הבוקר.
החלפתי את הכפכפים בנעלי הטיולים השחורות-חומות שלי שמשמשות
אותי לעבודה ויום יום.  
עד עכשיו אני כבר די עירני, אני מצחצח שיניים ואחרי שאני בודק
שכל הדברים שאצטרך באותו היום נמצאים עלי בתיק הצד שלי או באחד
הכיסים אני נעמד ליד המערכת וצורח את מילות השיר האחרונות,
"...the peace and joy in your mind! Woo...".
לאחר כל תהליך התקומה הארוך והמייגע, אני הולך לבית הורי כדי
לאכול ארוחת בוקר, היום אני גם לא עובד, אני צריך לנסוע לאיזה
יום מיון מטומטם בחיפה כדי שהם יחליטו מה לעשות איתי ועוד איזה
400 איש בצבא.
אבא שלי בדיוק היום נוסע כדי להקפיץ את הכביסה ליגור אז אחרי
ארוחת בוקר הוא יקפיץ אותי ל"מרכזית", בתור יליד קיבוץ אני
חושב שזה קצת בזבוז שלא אשתמש בכרטיסים שקיבלתי מהצבא, אבל
נסיעה ברכב פרטי עדיין עדיפה מבחינתי על אוטובוס.
בזמן הנסיעה אבא החליט להרצות לי על כל מיני עובדות בחיים שאני
כבר יודע או שלא אכפת לי מהן, שהוא בדיוק קרא באיזה ספר או
אנציקלופדיה, אז הנהנתי תוך כדי אימוץ רציני של האוזניים כדי
לקלוט את מוזיקת הרדיו שמתנגנת בווליום נמוך במיוחד.
הוא הוריד אותי בנתיב ההאטה ליד התחנה שמיועד בעיקר למוניות.
נפרדנו והתחלתי לצעוד לעבר התחנה, אחרי שאיפה של אויר חיפה
הדלקתי סיגריה, כשהגעתי לתחנת האוטובוס גיליתי שיש עוד 25 דקות
עד שהאוטובוס יגיע. התיישבתי בנקודה אסטרטגית שממנה אוכל לראות
את החיילים שמחכים לאותו האוטובוס והתחלתי לקרוא מהספר שהבאתי
איתי. אני מנסה לסיים את הספר הזה כבר שבוע אבל הוא כל כך
משעמם שאני פשוט לא מצליח לקרוא אותו ליותר מעשר דקות רצופות.

האוטובוס הגיע ונסענו לבסיס.
בבסיס נרשמתי שהגעתי והתחלנו בסיור מטופש שאמור להראות לנו כמה
מגניב זה לתקן מטוסים ולשים עליהם פצצות, ועל כמה שזה "בית
זונות". בסופו של דבר היה לנו מבחן וראיון אישי שהיה מבוסס על
שאלות שאמורות לגלות עד כמה אתה מרדן או מטורף, הם קראו לזה
"מבחן ביוגרפי", די הצחיקה אותי הכותרת כי המבחן היה מבוסס על
שאלות אמריקאיות ותהיתי כמה באמת הם יכולים להבין משאלות
אמריקאיות בעלות 3-5 תשובות. גם הראיון האישי היה מבוסס על
שאלות כן ולא, התייחסותי הייתה זהה.
באמצע הייתה הפסקה בה קיבלנו סנדוויץ' מסכן.
כשיצאתי מהראיון (שאחריו הלכתי הביתה) צעדתי לעבר תחנת האוטבוס
שמובילה למרכזית, תוך כדי זמזום קולני במיוחד של ערבוב בוטה
בין "Poison" של פרודיג'י ועוד מספר יצירות אלקטרוניות
משחררות. בדרך פגשתי אדם שלא ראיתי מימי שפשוט התחיל לצחוק
איתי על הערסים שהגיעו, אז שיתפתי פעולה עד התחנה.
מהמרכזית עליתי למרכז הכרמל שם חתמתי על איזה שטות למען השלום
וישבתי לשתות מילקשייק עם ידידה שלי ועישון אינטנסיבי של
סיגריות בפתח מקדונלד'ס.
החורף שכבר החל להראות את אותותיו בירך אותנו בחוץ ברוח קרה
וחזקה אשר עודדה אותי.
לאחר כשעה וחצי היא נאלצה ללכת להסתפר. נפרדנו וחזרתי למרכזית,
מהמרכזית עליתי על 430 המוביל הישר אל שער ביתי.
בגלל עומס יתר באוטובוס נאלצתי לשבת באחד המושבים האחוריים,
שני מושבים לפני המושב האחרון, שלמרבה הפלא היה ריק לגמרי.
האוטובוס היה מאובזר היטב בכל ענייני המוזיקה והרדיו היה חלק
בצורה לא אופיינית. בחוץ היה כבר חשוך והרדיו הגיב בהתאם על
ידי נגינת שירים שקטים ואו עצובים לסירוגין. השיר הראשון
שזיהיתי אחרי רצף שירים לא מוכרים היה עיבוד לשיר של רדיו הד,
מנוגן על ידי כלי קשת בלבד, אם זיהיתי נכון, זה היה קארמה
פוליס (אני לא מקשיב לרדיו הד במיוחד אבל העיבודים הכליים
שעושים לשירים שלהם פשוט נהדרים). אחרי התענגות זו היה שיר
מאוד שקט, שלמרות הרמקולים האיכותיים שנמצאו באוטובוס כמעט ולא
שמעתי אותו אז העברתי את מרכז התעניינותי באנשים שחולקים עמי
נסיעה זו באוטובוס.
אחד הנוסעים לפני היה בעל חזות ערבית, אבל התעלמתי בינתיים
וסיימתי את הסקירה הכללית. הנוסעים היו מאוד מגוונים, היו
ביניהם אנשי עסקים מכובדים, זקנים מזילי ריר, בני נוער ואפילו
אימהות עם ילדים קטנים בידיהן. לאחר הסקירה חזרתי אל האיש
הערבי, לאחר התעמקות החלטתי שהוא מחבל, הוא התאים לכל
המרכיבים. קודם כל הוא היה ערבי, שנית ברשותו היה תיק גדול,
ופניו הצביעו על לחץ המוחץ אותו מכל הכיוונים, אבל היה עוד
משהו, משהו שאי אפשר להסביר, הרגשה מיוחדת שאדם משרה עליך.
ברדיו החלה יצירה שנשמעה כמו שנוגנה מתוך פטיפון ישן, הצליל
היה חם והיו כל מספר רגעים קיטוע של מאית השניה שנגרם בעקבות
גרגר אבק שלא נוקה מהתקליט.
בפתיחה היתה מנדולינה שניגנה (אני חושב שהיא אילתרה) מנגינה
עצובה, אך בשילוב חמקמקות מסויימת שנגרמת על ידי הנגינה המהירה
על המנדולינה, אם זו לא הייתה מנדולינה הייתי אומר שהיא מנגנת
על סולם מינור מלודי כלשהו. לאחר כדקה הצטרפה למנדולינה כלי
מלווה מזרחי כלשהו (יש סיכוי שזו אפילו הייתה גיטרה ספרדית
שניגנה על סולם בעל טעם מזרחי) שנתן חיים ומלאות לנגינה.
כשחשבתי שהיצירה לא יכולה להשתפר המנדולינה והכלי המלווה
התאזנו ביניהם, הנמיכו מעט מממשותם ואל הדואט הצטרף כינור
מזרחי, שניגן על אותו הסולם תוים ארוכים ועצובים. כאילו מתוך
התוים הארוכים של הכינור התפתח לו קול נשי גבוה, קול שממנו אתה
יכול לראות בעיני רוחך את האישה החטובה והיפה ששרה את המילים,
אותם איני מבין, אתה יכול לראות את העיניים הדומעות שלה בגלל
ההתחברות המוחלטת שלה עם המנגינה והמילים, אתה מדמיין לעצמך
אותה עומדת באולפן הקלטות ישן ומאובק לובשת שמלת קטיפה שהחליפה
תמורת חלק מבגדיה ורהיטיה האישיים כדי שיהיה לה משהו יפה ללבוש
בתצלום על התקליט. הקול לאט, לאט מקבל אופי משלו ומתחיל להתנתק
מהכינור, פתאום הזמרת ובעקבותיה שלושת הכלים האחרים מתחילים
בקרשנדו איטי אך עמיד.
אני מוצא את עצמי מתכופף ליד החלון ומתחיל לבכות, לבכות דמעות
של אושר מהול בשמחה, אני יכול לדעת מה היא אומרת בלי להבין את
השפה, זה לא שיר שחרור או גאווה, זהו שיר אהבה נכזבת, אהבה
שנקטעה בשיאה בגלל רצח, או ליתר דיוק, הריגה בשוגג, האישה מבכה
בעיקר על כך שאין לה את מי להאשים בכך שנשארה לבדה.
אני מטה את גופי להסתכל על שאר הנוסעים, וכולם עדיין עסוקים
בענייניהם ואינם מקשיבים ליצירה.
התגברות השירה והרגש מקבלים עתה האצה רצינית, ואני מרגיש שמרוב
רגש אמות מאושר.
אני קם ממושבי, מביט אל הערבי וצועק מעמקי הבטן "מוות לערבים".