כל אבן שזרקתי תפסה לה מקום בחומה. כל חלום שנטשתי נהפך למים
ומהבית יוצאים בסירה. כל סיפור שסיפרתי הקים לתחייה את כל
הדמויות שפחדתי שיבואו וידפקו לי על הדלת. כל חבר ששכחתי המשיך
בחייו, כשבכיס שלו חלק קטן ממני. ואני ככה עכשיו, מול המראה,
מנסה עם חוט ומחט לתקן, כדי שאני אוכל לקלקל שוב, כי ככה אני
רגיל.

את המעשים והפעולות אני שוכח לרשום, ואולי בעצם עושה את עצמי
שוכח. כי מחר אני אולי אאמין בדברים אחרים, ועדיף לשכוח מאשר
להתמודד, עדיף לברוח מאשר להתמקד. זה בעצם לא נכון - אני כאן
עכשיו, וזהו יום זיכרון. עומד מול הים והגלים מנסים לתפוס
אותי, הם לא יצליחו, אני רגיל להתחמק.

כשאני נזכר אני מחייך, אפילו מול הזכרונות אני מעדיף לשחק אותה
חזק. הבושה? כנראה, אבל גם העצמי שלי שלא מסוגל לעמוד מול רוח
חזקה. מצאתי מפתח מזהב והלכתי לקנות תיבה. לא מתאים לכם?
תתרגלו - זו הדרך וזו התקווה. בתיבה הזו אחביא את עצמי כשבדלת
ידפקו. את המפתח מסביב לצוואר אני אשמור, לא כדי שהמפתח לא ילך
לאיבוד, אלא בגלל שאני לא סומך על עצמי. המפתח הוא מין ביטחון,
התיבה ארון קבורה.

כל כוכב שנפל, הצית להבות במקומות חשוכים. כל ילד שבכה, נתן
למלאך סימן לבא. בכל דרך שבה הלכתי, סגרו עלי הקוצים, ואני
ביניהם לא יכול לזוז, והתפאורה מסביב קמה לתחייה. בארגז קטן גן
חיות שלם, וכשאף אחד לא רואה אז גם אני נעלם, קצת בורח, קצת
נרדם מתחת לחלום.