זה היה בערך שבועיים אחרי שהכרתי את חבצלת שאדרי גילה שכבר
שלושה חודשים הוא מסתיר ממני שהוא זיין את חן באותו לילה
שחזרנו מאילת. שלושה חודשים הוא סוחב את זה בבטן, ועכשיו,
כשהוא חשב שהסתדרתי אז הוא יכול לגלות לי.
זרקתי אותו מהבית.
שילחתי אותו מעלי, גלגלתי אותו מכל המדרגות. אמרתי לו שיעוף
ושלא יחזור, ושאני חברים כמוהו לא צריך. כל הדרך הוא צחק. צעק
לי שידבר איתי מחר כשאני ארגע. קיללתי אותו בלב וסגרתי את הדלת
שאני לא אצטרך לשמוע את הקול המציק שלו מנקר לי בתוך המוח. אבל
הרבה זה לא עזר, כי גם אחרי כמה סיגריות וחצי בירה, שיותר מזה
אני פשוט לא מסוגל, החיוך המדושן שלו עדיין ריחף לי מול
הפרצוף. ומעבר לזה, כל הנוכחות שלו, כל הריח שלו מילאו לי את
החדר, עד שקמתי, שאבתי אבק, העברתי סמרטוט לח על כל המדפים,
ועל השולחן, ואחר כך העברתי בחדר גם מטהר אוויר בריח יסמין.
לנקות הכל, שלא ישאר זכר לטומאה הזו. והוא עוד קורא לעצמו חבר
שלי.

אני רוצה שיהיה ברור לכולם. עובדתית, כששאלתי אותו אם היה לו
משהו עם חן באותו לילה, אדרי בפירוש אמר לי שלא. אין פה עניין
של אי הבנה או כפל משמעות. כלום! רק המילה לא, שהייתה שקר אחד
גדול. מין קשקוש שהוא צייר לי על החולצה מאחורה וככה הסתובבתי
שלושה חודשים כשאנשים צוחקים לי מאחורי הגב ואני לא מבין למה.
אז כבר עדיף היה שישאר בשקר שלו ויהיה מרוצה מעצמו שסידר אותי.
אבל לא. הוא יודע שכבר טוב לי , אז הוא חייב להרוס. מה פתאום
שאני אהנה ממשהו? ואני יודע שכולם יאמרו לי, אבל עזוב אותך
ממישהי שהייתה לך לפני שנה, יש לך מישהי עכשיו - תתמקד בה.
יופי, שיאמרו, לא יכול. לא הולך לי. ואני יודע שאני זה שהפגשתי
בין חן לאדרי, אני יודע. אבל עשיתי את זה רק בגלל שידעתי שזה
לא מן הנמנע שיפגשו שני אלה, וכבר העדפתי שאני אדע מזה מאשר
שזה יתנהל מאחורי גבי. אז הוא הביא לי אותה בהפוך על הפוך
הבנזומניאק הנמוך הזה.

אחרי שהלך סגרתי את הנאון המעצבן והדלקתי את האור הקטן. עשר
דקות עמדתי מול הדיסקים ולא הצלחתי להחליט. בסוף, כמעט מתוך
יאוש, שמתי באך. עדיף משהו שלא צריך להתעמק בו. שפשוט תזרום
מוסיקה ואני אשכב במיטה ואבכה כמו ילד קטן. וזה הכעיס אותי כל
המצב הזה שהייתי צריך להיות בו. וכן, הייתי צריך, כי, מה
לעשות, אני עדיין לא כל כך בוגר ולא יודע לקחת דברים כאלה
בקלות. אני יודע איך הוא היה מרגיש אם היה במקומי וזה הורג
אותי שהוא פשוט לא היה מרגיש כלום חוץ מאיזה גירוד מעצבן ברגל
או סתם תחושת רעב מקומית.
שכבתי על המיטה, קיפלתי את הידיים מאחורי הראש, עצמתי את
העיניים, אבל לא בכיתי. בסוף לא התחשק לי. ניסיתי לחשוב רק על
המוסיקה אבל לא הלך לי. ניסיתי לחשוב על חבצלת אבל גם כן לא
הלך לי. היה נדמה לי שכל פעם שרק ניסיתי לחשוב עליה, יצא לי
לראות בראש איך כותבים את השם שלה במחברת משבצות חומה ארבעים
דף. זה הטריף אותי. החלטתי להתקשר אליה. זה לקח שניה אבל בסוף
קמתי ועשיתי את זה. היה ממתינה. המתנתי.

כן? היי. היי מתוק, מה שלומך? להיט. אני שמחה לשמוע. עם מי את?
אני עם רונית, רוצה שאני אתקשר אחר כך או שאני אנתק אותה? איך
שבא לך. הכל בסדר? לא. אז חכה שניה. טוב.


חזרתי, מה קרה? סתם, כלום. נו, אל תתחיל עם זה. עזבי, באמת
סתם, אני אפילו לא יודע למה התקשרתי. אני שונאת שאתה עושה את
זה. עושה מה? רוצה שאני אחלוב ממך, אתה הרי מת לדבר אז יאללה,
חסוך משחקים ותתחיל לשפוך. את ישירה היום. אני משתדלת לעזור.
טוב. נו... טוב, שניה. מה קרה? אני לא יודע בדיוק. איך אתה
מרגיש? חרא. למה חרא? סתם, חרא. פשוט חרא? חרא, חרא כמו שרק
חרא יודע להיות חרא, לא שלשול, לא קלקול קיבה, פשוט חרא נטו.
מה, חום ולח? גיחי, חכי שניה, אני מדליק סיגריה ברשותך. טוב,
בהזדמנות גם אני אדליק אחת.


את שומעת? כל הזמן. אדרי היה אצלי עכשיו. כן? סתם, ישבנו
וזה... ו? סתם, הוא סיפר לי משהו. מה? אני לא בטוח שאני צריך
לספר לך בכלל את השטויות האלה. ובכל זאת, עובדה שהתקשרת. כן,
כנראה. אז מה הוא סיפר? בטוחה שאת רוצה לדעת? כן. טוב, הוא
סיפר לי מה היה לו עם חן. עם מי? עם חן, חן מחיפה. אהה, זאת
ש.. כן, זאת. ומה הוא סיפר? משהו שהוא הסתיר ממני כבר שלושה
חודשים. אני שומעת. אופפף... מה הוא סיפר? סיפר שזיין אותה, מה
הוא כבר יכול לספר, סיפר שזיין אותה ארבע פעמים רצוף עד
שגמרה.


מתי זה היה? לא מזמן, כשחזרנו מאילת. אהה, וואלה, הייתם באילת
לא מזמן, נכון. נו וזהו. זה מה שהוא סיפר? כן. ובגלל זה אתה
מרגיש חרא כמו שרק חרא  יכול להיות? כן. טוב, חבל. באמת חבל.
כן.


טוב, נראה לי שנסיים. למה? כי אני רוצה ללכת לישון. אבל עכשיו
שבע בערב. לא 'כפת לי, אין לי כח לכלום. אולי אתה רוצה שאני
אקפוץ? לא עזבי, חבל שאני סתם אעשה לך כאב ראש עכשיו. אתה
בטוח? כן. ואם אני רוצה? די, אין לי כח. טוב, תתקשר אלי אם לא
תוכל להרדם? כן. מבטיח? נו, כן. טוב, סליחה. ביי. אתה יודע
שאני... ביי. ביי.


וזהו. אחר כך ניתקתי וחזרתי למיטה. אחרי דקה קמתי והדלקתי לי
עוד סיגריה. נמאס לי מבאך שעשה לי כאב ראש עם כל התזמורות שלו
המחורבנות והדלקתי רדיו. בדיוק היה חדשות. חשבתי שאני משתגע
מזה. כל העולם היה נגדי, ועוד לא הבנתי בדיוק למה. חשבתי לרגע
להתקשר לחבצלת להגיד לה שתבוא בכל זאת, אבל אז זה נראה לי כמו
רעיון גרוע, ואז שוב התחשק לי ושוב לא. זה באמת כבר היה סימן
שאני משתגע. בלי לחשוב הרבה התיישבתי, כשהסיגריה בפה וכל העשן
נכנס לי לעיניים והאפר נופל על השטיח שמתי נעליים, לא שרכתי לא
כלום, שמתי חולצה, התלבטתי לשנייה אם לשים דאודורנט, החלטתי
שלא, לקחתי ארנק ופלא פון והלכתי. אחרי שניה חזרתי, לקחת את
הסיגריות ומצית מהמדף והלכתי סופית. התפללתי שהוא לא יושב לי
מתחת לבית. למטה גיליתי שהוא באמת לא ישב.

הסתובבתי עם המכונית ברחוב. הסתובבתי הסתובבתי. פותח מזגן,
סוגר. פותח חלון, סוגר. מדליק רדיו. מעביר תחנה עוד תחנה, עוד
תחנה. נוסע. כן עוצר בעצור, לא עוצר, למי אכפת ואת מי זה
מעניין בכלל. התעצבנתי שאין מה לעשות בעיר המשעממת הזאת. השעה
הייתה שבע וחצי וכבר הכל היה סגור ולא היה אף אחד ברחוב. כאילו
עוצר פה או משהו, מלחמת המפרץ. עצרתי בפלאפל אלי וקניתי לי חצי
מנה. לא היה לי אפילו כח לקום למלא עוד סלטים באמצע. מסתבר
שהייתי רעב מאד כי היא נגמרה לי מאד מהר החצי מנה ההיא. אז
קניתי עוד אחת, וקניתי גם קולה. ישבתי, הפעם אכלתי יותר לאט
וגם שתיתי. סיימתי לאכול, ניגבתי את הפנים מהטחינה במפית
והעברתי ועד אחת נקייה. התחלתי להרגיש יותר טוב. הפלאפל הזה
היה במקום. הצתי לעצמי סיגריה ונשענתי אחורנית. בטלביזיה היה
כדורגל ביורוספורט. הכל נראה פתאום קצת יותר נורמלי. הספקתי
לחשוב על עוד איזה חצי משהו ואז קלטתי בזווית של העין את איקה
חוצה במעבר חצייה שני מטר לידי. צעקתי אליה -
"איקה!"
היא הסתובבה וניסתה להבין מאיפה צועקים לה. נתתי לה כמה שניות
של התפדחות, ואז כשהיא התחילה להסתובב חזרה הרמתי את היד
וצעקתי -
"כאן!"
עכשיו היא ראתה אותי. נופפה אלי וזרקה לי חיוך אבל הוא נפל
איפהשהו לידי. היא עזבה את המעבר והתחילה להתקדם לעברי. בלב
היה לי טוב וחייכתי. אפילו הפסקתי לאפר על הרצפה ועברתי למאפרה
כמו בנאדם. היא התיישבה על ידי, הורידה את התיק ונתנה לי נשיקה
על הלחי. לפעמים הן יודעות לתת לך בדיוק את מה שאתה צריך,
ואפילו בחינם. אבל זה נדיר.