מדוע זה חוזר ושוב מגיע.. מדוע זה מגיח מאי שם.. הלא אמרת כבר
לעצמך לא פעם במפגיע, כי לך אסור כבר להיות שם, לעולם.
כבר שבת והתגוננת, ושוב נפלת וקמת, ועד מתי תשובי שמה, לחפש את
התהומות, שעמוקים הם עד אין קץ, את הבורות בהן נפשך הייתה בם,
פעם, אחר פעם, אחר פעם, כך,  כל כך ללא רחם. הבטחת כבר לעצמך,
לא עוד. הוכחת כבר את עצמך, שוב לא, לעד. ושוב את מתפלשת בעפר,
ושוב את כך יורדת על גחונך. מתי כבר תלמדי, כי אין לך שם מה
לחפש, מתי תביני כבר, שאין, ולו אחד, ראוי לשכזה כאב. מתי תדעי
להיחלץ מגוב האריות, שכמו תופס אותך בעקבייך, ושאינו מרפה לרגע
מנפשך, ולא נותן לך פתח הימלטות, לשוב על עקבותייך. כל כך נוחה
היא לה הדרך, שאת,  הלא רק את, כך בה פוסעת. כל כך מתאים לה כך
לספוג את נכונותך, לשמוע להקשיב לכל תעלובות הנפש, אותם היא
מביאה אל מול פיתחך, אותם היא מניחה אל מול ביתך, זורקת היא
אותם כך לרגלייך. הפסיקי כל הזמן הגש להם ידך וזרוע, הניחי
לנפשם בבוץ של עצמותם כך להתפלש. אינך חייבת, לא אינך חייבת
כך,  את מלוא עוצמת הכאב שהם חשים, עליך העמס, לתת גווך, לתת
נפשך, לתת חייך, למכים, למען שייקל מהם הוא המשא.  אותך אין
איש מהם חושב לשאת על גב נפשם העמוסה. הם רק דרכך עוברים כך אל
עוצמת עצמם, הם כך, דרכך, נחים מעט מיגונם, אבל אותך אינם
חושבים אף לאושש. אותך הם יזרקו בצד הדרך, מייד בתוך אותה
שנייה, שבה הם רק יגיעו, למטרת הכאב והתוגה, אותה הם כך באים
לפרוק אצלך, ללא כל נקיפת מצפון, ללא כל תעוקה. ממך הם מחכים
ליד לוטפת.. ממך הם מצפים לאוזן מבינה. ממך הם רק רוצים אותה
ברכת הדרך, שתביאם אל ארץ הבחירה.
ואת תישארי ריקה ככלי אין חפץ, אחרי שבם תטעי אותה תקווה, אחרי
שהם יוכלו לשאת שנית עיניים, לזקוף שוב מחדש אותה קומה, ששחה
כה כאשר אליך באו, כשבך חיפשו כל כך  את נוחם יגונם. מבלי הבט
אחור, מבלי שום צער, נוחם, הם ינטשוך על דרך שוממה, מייד לכשאת
כוחם הם יאזרו כמקדם, מייד לכשיוכלו קדימה לישר את צעדם. ואת
שוב תיוותרי בדד, אין חפץ, ואת שוב תלחכי עפר, אדמת ביצות.
הגיע עת שבה תיטיבי ראות, הגיע כבר הזמן, שבו רק לעצמך תתני.
לא עוד. לא עוד תתני גווך כך למכים. לא עוד תתני עצמך מנוחת
הלוחמים. רק על עצמך חיבת את כבר להגן. מפני כל צר וכל צורר
וגם. וגם אוהב כן, כן...