"ששששש... שקט."
היא משחקת את המשחק שהכל טוב לה.
שקט עמוק שמופר על ידי דריכה של הרבה רגליים, הולכות באחידות,
מפחדות לעשות טעות.
קור אימים שחודר לגוף ומאיים לפרק את העצמות.
עוצמה, כח, דיסטנס מרחף לו אי שם, גבוה מעל האדמה, לא נשבר
לרגע.
איפה הגעגועים שאמורים להציף אותה, דווקא עכשיו, ברגעים שהיא
הכי רחוקה מכולם?
פחד להפר את החוקים המוזרים שיש שם.
אסור לחייך.
פקודות.
צווים.
ריצה ממקום למקום.
"ששש... שקט!"
היא ממשיכה לשחק במשחק שהכל טוב לה.
ריצה אינסופית לעבר מטרה לא ידועה, וגם ככה אין לה כל כך
משמעות. כבר שוכחים לשאול לפעמים למה זה חשוב.
רגליים כואבות, שרירים תפוסים.
היא מדדה אחרי האנשים שאתה, מנסה להשיג אותם, לפעמים מצליחה,
ולפעמים- כושלת.
רק בלילה יש לה זמן אמיתי, היא פורקת מעליה את כל הזיוף, מנסה
לדבר עם עצמה, לבחון מה השתנה,
אך העייפות פוקדת אותה, תחילה בכפות הרגליים, לעבר האצבעות,
וכך זורמת בכל גופה. עד שהיא נרדמת.
בוקר.
"ששש שקט"
היא משחקת את המשחק שהכל טוב לה.
צוחקת עם השאר.
כואב לה שהיא צוחקת.
ספק כי זה לא אמיתי ספק כי השרירים מאיימים לקבור אותה תחת
הכאב.
יריות מכל עבר.
בלבול עצום, תהייה- מתי יגיע תורה.
אוזניות שמבודדות אותה מכל העולם, אפילו שהיא כבר די מבודדת.
הרגשה חזקה מתעתעת בה, רגע של תהילה- עם עצמה.
לחיצה על ההדק.
פספוס המטרה, היא אף פעם לא התברכה בקורדינציה.
בימים חם, הרגשה שהכל מתחיל להתמוסס לידה.
ניגוב אגלי זיעה כל כמה שניות, אך לשווא.
בלילות הקור מקפיא אותה.
חול עף לה על הפנים, מעיק עליה.
פקודות.
מנסה להיות כמה שיותר בסדר. אסור לטעות.
הפחד מהעונש גובר בכל רגע שמסתכלים עליה.
חוקים לא מובנים, אדישות.
הבטיחו לה חורף קיטשי במיוחד, אתו.
"ששש, שקט."
היא משחקת במשחק שהכל טוב לה.