היא התקשרה אליי, פתאום, באמצע הלילה, מתייפחת.
"רז, אני צריכה לדבר" היא מלמלה בקול רועד.
הייתי במיטה עטוף בפוך שלי הצבעוני, שקוע בספר פנטזיה עב כרס,
אני וסער בהיר להב בחרבות שלופות נלחמים באבירים השחורים של
תאקיזיס, אלת האופל. שקט מסביב ורק המנורה הקטנה שלי דלוקה ליד
המיטה, מבליחה בתוך החושך, מחממת לי את המילים.
הייתי כל כך רגוע, אבל ברגע אחד הופרה כל האידיליה הנפלאה הזו,
שלי עם עצמי. "אני בדרך" ניסיתי להישמע רגוע, סגרתי את השפופרת
וקיפצתי אל השטיח, הג'ינס והטי - שרט חיכו לי בסבלנות על
הכורסא שמול החלון, כלאתי עצמי בתוכם בהשלמה ויצאתי אל הכוכבים
שזרחו בחוץ בדממה. צרור המפתחות רשרש בידי והמפתח הנכון הסתובב
ופתח בפניי את הרכב שלי. התנעתי, המנוע השמיע כמה שיעולים
ונכנע, יצאתי לדרך.

גלי בחדר שלה, מקנחת את האף ברעש, היא לוחצת על השלט שאחראי על
מערכת הסטריאו שלה וצלילים של עצב בוקעים מהרמקולים, היא
מתחילה לבכות עוד פעם.

הדלקתי את הרדיו העתיק שלי, אבל הוא בחר להשמיע לי רשרושים וגם
כמה צפצופים אז ויתרתי על שירותיו וכל הדרך שאלתי את עצמי אם
אני עושה עכשיו את הדבר הנכון.

לפניי שנתיים באיזה פאב אפלולי הלכתי שבי אחר שיערה השחור, הרך
ועיניה הכחולות, זה היה אחד מהערבים האלה, מזמני ההפתעות,
ישבתי שם עם בירה מקומית והיא צדה את עיניי עם התנועות האיטיות
שלה והמבט המצועף, היא הייתה דקיקה וארוכה וישבה על הבר,
מנותקת כל כך מההמולה מסביב, שלא יכולתי להתאפק וניגשתי אליה.
והיא, כאילו ישבה שם חודשים, מחכה שמישהו ייגש, ינסה להתקרב
קיבלה אותי בחיוך רחב, אחד מהחיוכים האלה שלא משתפים את
העיניים. היא הייתה חריפה ומצחיקה, שתינו כמה בירות ביחד
וגמרנו את הלילה מעורבבים בתוך המיטה הצחורה שלה.
אהבתי אותה מהשניה הראשונה, אבל משהו תמיד היה חסר.
זו לא הייתה אפיזודה רומנטית ושנינו ידענו את זה, אלא מן חברות
אמיצה שמידי פעם גלשה לתוך הסדינים. בילינו שעות בשיחות
וחיוכים ורק אחרי חודש התחלתי להכיר אותה באמת.
גלי היא בנאדם עצוב, במהותה, כל הבדיחות, הקלילות והצחוק
המתגלגל שלה הם ניסיונות נואשים להציל את עצמה מהעצבות הזו,
אבל פעם בכמה זמן היא מכריעה אותה ואז היא שוקעת בתוך המבוכים
שבראשה וגלי שכולם מכירים נעלמת.
אני זוכר את הפעם הראשונה שהתעמתי עם הסופה הזו, באתי לבקר
ומצאתי אותה מצונפת על המיטה, היא לא יכלה להביט בי ובקול חלוש
ביקשה שאלך, "לא רוצה שתרחם עליי" היא אמרה לי בלי לסובב את
הראש, אבל אני נשארתי נטוע שם, במרכז החדר שלה, משהו באימה שלה
לא נתן לי ללכת, חלצתי נעליים ונכנסתי לאט למיטה, חיבקתי אותה
מאחור וחיכיתי שהכול ייצא, או לפחות חלק.
היא דיברה שעות, כל כך רצתה להסביר ואני כל כך רציתי להבין,
אבל זה היה נשגב מבינתי. היא הייתה מבולבלת, רצתה אהבה למרות
שלא ידעה איך אוהבים, רצתה קריירה למרות שלא ידעה איך מצליחים,
רצתה ליהנות מהלבד למרות שלא ידעה איך מתמודדים עם הבדידות.
ואני רק שכבתי שם שותק וליטפתי לה לאט את הראש, נאבק בזקפה
שלי, חסרת הטאקט. אבל היא יכלה לחוש בה ושנינו גילינו בפליאה
שלא המילים שלי או שלה, אלא הזין שלי משחרר אותה מחוסר האונים,
היא הסתובבה אליי בעיניים מבריקות מבכי ואהבה אותי כל הלילה,
בלי להתעייף.
בבוקר היא הייתה בנאדם חדש, הגישה לי קפה בחיוך קורן ולחשה לי
באוזן תודה רוטטת.
ואז זה נהיה רוטינה, אני וגלי, משתפים אחד את השני ברגעים
הקטנים והאפורים של היום יום, מסתובבים ביחד, משעשעים זה את
זה, דואגים תמיד לא לעבור את הגבול, להישאר חברים, חברים
טובים. אבל ברגעי העצב היא הייתה זוחלת אל בין זרועותיי, ושם,
מנחמת את עצמה.
אני זוכר אותה נאחזת בזין שלי כבקרש הצלה וזה תמיד היה מטורף
מידי, סאגה מיוזעת של התפתלויות ואנחות. נהגתי להתבונן בה אחרי
זה, היא הייתה שוכבת מעט רחוקה, מגששת אל קופסת הסיגריות ושולה
ממנה אחת, מציתה אותה במהירות, כאילו לסגור מיד את הפה באיזשהו
עיסוק כי אחרת המילים, המילים יפרצו.
היו ימים שכל כך רציתי לאהוב אותה, להיות שם כל הזמן, אבל לא
יכולתי משהו תמיד הפריע. הייתי עסוק מידי, או לבד מידי, היא
הייתה יפה מידי, או מוזרה מידי, עצמאית מידי או חלשה מידי, זה
פשוט אף פעם לא היה זה, או לפחות לא מה שחשבתי שצריך להיות
באשת חיי.

מערכת היחסים הזו התפוצצה לרסיסים לפניי שמונה חודשים. כרגיל
היא חיכתה לי בחדר שלה, עמד שם ריח של ניקיון ובושם קליל, גלי
ישבה על המיטה ברגליים משוכלות, סביבם נחה חצאית מפוספסת
ומעליה גופיה קטנה וירוקה. "רציתי שתבוא כדי להגיד לך שלום"
היא אמרה בדרמטיות, התיישבתי מולה, מחכה בחוסר נוחות להמשך.
"אני מאוהבת בך וזה עושה אותי עצובה, לא יכולה לברוח אלייך
יותר כי אני מנסה כל הזמן לברוח ממך".
היא דברה כמעט בלחש, בוררת בזהירות את המילים.
"תשמעי, אני לא..." התחלתי להגיד משהו מתוך בלבול, מתוך רצון
לקטוע את הסצנה הזו שלקחתי בה חלק כבר כמה פעמים בחיי ותמיד
יצאתי ממנה בהרגשה כבדה של מניאק.
"אני יודעת" היא חייכה בעצבנות "אתה לא אוהב אותי ככה, ואני,
אני לא עומדת בזה יותר" היא עשתה הפסקה ושאפה אויר "אני נאבקת
בזה חודשים, אבל זה מעייף מידי, כואב מידי" היא הישירה אליי את
מבטה, אולי מחכה להתגשמות איזושהי תקווה כמוסה שלה, אבל משהו
בתוכי נשבר, קמתי וברחתי משם.
הלכתי ברחוב בצעדים מהירים מעשן בכעס סיגרית כאמל נטולת פילטר.
אלוהים, כמה כעסתי עליה, בבת אחת היא לקחה ממני את החברות הזו
שליוותה אותי כל כך הרבה זמן, לא רציתי להבין אותה, לא רציתי
לתת לאגו שלי לחגוג על תשומת הלב הבלתי צפויה, רציתי רק שהיא
תחזור בה, שתעמוד בהבטחה שלה, שתישאר חברה שלי בלי להתאהב, בלי
להרוס את הדבר הזה שיש בינינו.
אבל היא הרגישה כנראה אחרת. במשך שבועות חיכיתי שתשבר ותתקשר
אליי, אבל זה לא קרה, לראשונה בחייה היא הגיעה למסקנה באשר
לדבר הנכון עבורה ולמרבה הפלא גם עמדה מאחוריה בגאון.
אני המשכתי בשלי והעוינות כלפיה התחלפה בסוג של אפטיה, אחרי
חודש וחצי אפילו לא התגעגעתי יותר, נתתי לה להעלם מראשי,
להחליק מתוך החיים שלי. היו ימים שהשתעשעתי במחשבה שניפגש
פתאום ברחוב, הרצתי תסריטים של מה אני אומר לה ומה היא עונה,
אבל אלה היו רק אחדים מאותם הימים האלו, שאתה מביט אחורה, שואל
את עצמך אם אולי הייתה דרך אחרת להתמודד עם הדברים.
אבל הימים עברו גוררים אחריהם חודשים, ואני וגלי לא נפגשנו
בשום מקום, כאילו משהו שם למעלה מונע מאתנו לראות שוב זה את
זו. לפעמים אפילו שמחתי שאין זכר לפניה הרכות וגופה התמיר, לא
ידעתי בדיוק איזו תגובה תבחר לצוץ למראיה, זו הייתה התמודדות
שבחרתי לדחות, לדחות כמה שיותר.
אבל ההתמודדות הזו הופיעה לבסוף, ואני בלי מילים מיותרות מצאתי
עצמי דוהר כמעט אוטומטית אל החדר הזה, הלבן, חשוף הקירות,
המצוחצח מידי מניקיון.

מול הדלת שלה הבנתי שאני מתרגש, הבנתי שאני סקרן, הבנתי עד כמה
התגעגעתי אל הדלת הזו ואל מה שמקופל מאחוריה, נעצרתי לרגע
ועצמתי את עיני, מנסה לדמיין באיזו פינה היא יושבת, מה היא
לובשת, כמה נוצצות עיניה, כמה עצובה היא היום.
פתחתי את הדלת לאט, היא ישבה על כרית, שעונה על הקיר נושא
החלון, שלבי התריס היה פתוחים למחצה והרוח שנשבה בחוץ שיחקה
בוילון שעלה וירד מלטף ברכות את קצה ראשה.
היא לא הרימה את מבטה כשנכנסתי, כל כולה שקועה בדפדוף במילון
כבד של אבן שושן, לרגע חשבתי שהיא לא קולטת שהיא כבר לא לבד,
אז כחכחתי קצת בגרוני והתיישבתי ברעש על המיטה.
זה לא עשה עליה רושם מיוחד, עיניה נשארו תקועות עמוק בחיפוש
שלה. "אתה יודע" היא פתחה לפתע ואמרה, בלי להפסיק לרגע בדפדוף
הטורדני, "כשהייתי בת ארבע, שאלתי את הגננת שלי, חיה, מה זה
געגוע" שתקתי והתבוננתי בה, מחכה להמשך שלא אחר להגיע.
"חיה אמרה לי שכאשר משהו נגמר, אנחנו מסתכלים אחורה במעין
דגדוג בתוך הבטן על הדברים היפים שקרו לנו פעם".
היא דיברה במין טון שקט כזה, מונוטוני, ולרגע עברה בי המחשבה
שהיא מסוממת.
"אבל חיה אף פעם לא הייתה בנאדם אינטליגנטי במיוחד" היא המשיכה
בטון המדאיג שלה "אז החלטתי לבדוק את העניין הזה בעצמי, אתה
יודע" היא הרימה לרגע את עיניה "עדיף מאוחר מאשר לעולם לא".
מבטה צנח חזרה אל הדפים, והשתררה שוב שתיקה בחדר.
באמת שרציתי לומר משהו, או לעשות משהו אבל הייתי מאובן,
התבוננתי בה בריכוז, היא הייתה יפה, באמת יפה, הרגשתי כאילו עד
היום לא הבנתי כמה יפה היא, כאילו זו הפעם הראשונה שמבטי נוגע
בה.
פתאום כל כך רציתי לקום ולאסוף אותה בידיי, להעביר את אצבעותיי
סביב שפתיה, פתאום רציתי נואשות לאהוב אותה, אבל תמיד העדפתי
את העמדה הפסיבית, וגם הפעם, נשארתי לשבת, נותן לעניינים לזרום
בעצמם, בלי התערבות מצידי.
"הנה זה" נפלטה צעקה מפיה "געגוע - כיליון נפש, תשוקה עזה
לראות או להיות קרוב לאדם או מקום שנפרד ממנו" המילים האחרונות
יצאו בפיה בנשיפה חלושה, היא שמטה את הספר והוא נפל בחבטה קלה
על הרצפה. היא הרימה אליי את עיניה, ברגע אחד הן נשטפו דמעות,
ניסיתי לראות את התכול הבהיר ששכן שם דרך קבע, אבל הוא נעלם,
אישוניה נצבעו בכחול כהה, כים סוער במיוחד.
"זה לא יכול להיות" היא מלמלה והחלה לזחול לעבר המיטה עליה
ישבתי, "כולם משקרים, כולם משקרים לי" היא הגיעה אליי וכרכה
ידיה סביב השוקיים שלי, היא בכתה והצמידה את אחת מלחייה לברכיי
"געגוע, געגוע, געגוע" היא דיברה במהירות ואז עצרה "כולם
אומרים שמשהו צריך להילקח ממך כדי לחוש געגוע" היא דיברה לאט
ובלחש "אבל, רז, אני מתגעגעת למשהו שמעולם לא היה לי" כתפיה
התחילו לרעוד, היא עזבה את רגליי וכבשה את פניה בכפות ידיה.
הזדקפתי, מנסה להתקרב, שלחתי את זרועותיי בזהירות והן נאחזו
בכתפיה, היא נרתעה אחורה והביטה בי בעיניה הרטובות, ואז היא
פרצה בצחוק, חד, דוקר, מכאיב לאוזניים "אז באת להושיע אותי
שוב?" היא הפסיקה לצחוק ורק חייכה חיוך ארסי "תכף הוא יסיר
מעליו את הג'ינס שלו..." היא בהתה לעבר נקודה מאחוריי ואחז בי
רצון לסובב את הראש, לראות בדיוק אל מי היא פונה, אבל ידעתי
שאין אף אחד מאחוריי, גלי מדברת אל הקהל הבלתי נראה שלה "ומתוך
הג'ינס יצוף ויעלה הזין המלכותי של רז" היא המשיכה בשלה "זהו
רז, רז לא אוהב כל כך לדבר כשקשה, רז אוהב לזיין אותי, לזיין
אותי כשאני עצובה". הייתי נבוך, אולי לא נבוך, אולי מבולבל,
אולי קצת כועס, אולי פגוע, "למה נהיית כועס?" היא התגרתה בי
בקול מתחנחן שולחת בי מבט נוקב "זה לא מה שבאת לעשות כאן היום?
לא באת לדפוק אותי? לדפוק אותי עד שיתייבשו לי כל הדמעות?"
רתחתי, רציתי להרביץ לה, להכות בתוך הפנים האלה שהתעוותו מולי
ונהיו מין מסכה מכוערת, דומה רק בקושי לפנים המלאכיות שהיו שם
קודם, רציתי לתפוס אותה בשיער הנפלא שלה ולדפוק לה חזק את הראש
בקיר, רציתי לצעוק, בעיקר על עצמי, על השטות הזאת, על נטישת
המיטה הרכה שלי לטובת הסצנה הלא ברורה הזו.
"אל תרתח אדון עזריאל" היא דקלמה לי מתוך סרט ישן "אני רק
צוחקת" היא חייכה והפנתה אליי את הגב, צעדה כמה צעדים ונעמדה
מול החלון, היא הסיטה את הוילון בפראות, השחילה את התריסים
לתוך הקיר וחשפה את אורות העיר.
"תראו איזה יופי" הפכתי פתאום לרבים, "כל אור שדולק הוא מנורה
מאחוריי חלון, בתוך חדר, כמה סיפורים קורים פה, ממש עכשיו,
ברגע זה, לא היית רוצה לדעת מה קורה שם, בחוץ?"
היא הסתובבה אליי, מגלה לי שוב את פניה העדינות של גלי שאני
מכיר.
"אני לא יודע, גלי" המילים מצאו את דרכן החוצה "אני עוד מנסה
להבין את הסיפור שמתרחש עכשיו, בחדר הזה".
היא קירבה את אוזנה השמאלית לכתפה והתבוננה בי במבט אלכסוני
ומרוכז "מה אתה עושה כאן?" היא שאלה, כאילו בפליאה.
"אולי תפסיקי עם המשחקים האלה" התחלתי להתרגז "אני פה כי קראת
לי לבוא, אולי תתחילי להסביר, להסביר לאן נעלמת שמונה חודשים,
ומה קרה היום, מה קרה היום, גלי, שהחלטת לחייג דווקא את המספר
שלי?"

היא הורידה את החולצה "אתה חושב שהציצים שלי יפים?" היא שאלה.
"אני חושב שהציצים שלך מדהימים" עניתי אוטומטית והסתכלתי לה
עמוק בתוך העיניים, מחפש את החברה הכי טובה שלי, אבל היא לא
הייתה שם היום, או בכלל, ויכולתי לראות רק בחורה קטנה ודקה,
חשופת חזה וכל כך אבודה.
"בואי שבי לידי" ניסיתי בכל זאת, היא התקרבה והתיישבה בקצה
השני של המיטה, שני כפות ידיה על ברכיה כשאחת מהן אוחזת את
הגופייה הקטנה שלה.
"דברי אליי" אמרתי בשקט. מבטה היה מושפל, היא מוללה את הגופייה
בעצבנות, יכולתי לשמוע את גלגלי המוח שלה חורקים מאחורי מצחה.

"אני..." היא דיברה במין טון עייף "אני לא יודעת, עברו כבר
שמונה חודשים רז?" הנדתי בראשי לאט לחיוב "לא הרגשתי איך שהזמן
עבר, לא הרגשתי..."
היא סידרה יפה את השיער מאחוריי האוזניים ומצאה נקודה על הקיר
הלבן כדי לתלות בה את מבטה "מאז אותו ערב, אותו הערב שהחלטתי
לפתוח בו את הפה המחורבן שלי, הדברים הלכו והסתחררו, הקיפו
אותי מכל הכיוונים, הטביעו אותי"
רציתי להגיד לה שתפסיק לדבר אליי במילות סתרים, אבל ידעתי שזה
לא יועיל, גלי אהבה לחבר מילים למשמעויות חדשות, לדבר ברגשות
בלי יותר מדי הגיון תחבירי.
"אני יודעת שאתה בטח לא מבין כלום, אבל זה לא משנה, שום דבר לא
משנה יותר, לא אתה ולא אני, לא כל הרגשות שחשבתי שיש בינינו,
כלום לא חשוב יותר, לא כל הגברים שנכנסו ויצאו מהחדר הזה, או
הסמים שנכנסו ונתקעו בגוף הזה, כלום לא עקרוני יותר, רז, כל
הספרים שקראתי, והסרטים שראיתי, הכול בולשיט אחד גדול, כי אני
יושבת כאן, לבד ומשעממת אפילו את עצמי, הימים מתארכים ולפעמים
מתקצרים, אבל בכל מקרה הם נגמרים וחולפים ושום דבר לא משתנה,
כלום לא קורה, והיום כשקמתי בבוקר וניסיתי להיזכר מתי בפעם
האחרונה הרגשתי שפויה, הבנתי שזה היה כשאתה היית בסביבה, אז כל
היום שכבתי במיטה וחשבתי עלייך עד שהחלטתי להרים את השפופרת
המזוינת ולקרוא לך לבוא" היא השתתקה, ממשיכה לבהות בנקודה
המסוידת שעל הקיר.
בזמן שהיא דיברה עקצוץ מעצבן התחיל לעלות לי מכפות הרגליים,
מטפס מעלה, מרדים לי את הגוף, עד שהוא נתקע בצוואר, חונק אותי.
הסיפור הזה היה גדול עליי, רציתי לקום ולברוח.
"היא צודקת" חשבתי לעצמי "שום דבר לא משנה יותר" והדיכאון
האקזיסטנציאלי הזה התחיל לשאוב גם אותי פנימה.
חלקים בתוכי רצו לעזור לה, להניף איזה מטה קסמים שישפריץ
כוכבים קטנים ומנצנצים בחדר ויעלים את כל חוסר האונים הזה, אבל
חלקים אחרים, מפוכחים יותר, כבר טרחו להודיע שאין לי מה לעשות
שם יותר, זה היה מעל ומעבר לכוחותיי.

האוויר שמחוץ לחדר שלה היה אפילו עוד יותר דחוס, נשמתי עמוקות
כמה פעמים, מנסה להרגיע את הטלטלה הפנימית הזו שמעכה אותי,
מצמצתי בתוך החושך, היה נדמה לי שערפל כבד מכסה פתאום את כל
האזור. גיששתי את דרכי את דלת המכונית, התיישבתי על המושב
המוכר והצתתי סיגריה. האור בחדרה דלק מולי בהתרסה ולפתע לא
הרגשתי אבוד יותר. פתאום רציתי לטפס על גג המכונית ולצרוח
בהקלה.
לא ידעתי מה יקרה עוד שעה, עוד יום, או עוד שבוע, כשאני אשב עם
עצמי ואנסה לתהות על תוצאות מעשיי.
אבל שום דבר באמת לא היה חשוב מספיק באותו הרגע, שום דבר, חוץ
מהרגשת החופש הזו, שעשתה לי לחייך כל הדרך חזרה הביתה.