מנסה לזרום בכל ההצפה הזאת. המצבי רוח שלי לא נורמליים. שניה
אחת אני מרגישה טוב בכל הגוף ואחרי רגע אני נגמרת. כל הפרצופים
האלה חודרים לי לעיניים. אני יודעת בדיוק מה ציירתי. אני יודעת
בדיוק מה קורה לי שאני מתחילה לצייר. בלי לשים לב ציירתי אותו.
והוא חלק מכל המצב רוח הזה שלי. לא בא לי על כלום. לא מרגישה
אפילו שאיכפת לי. שאיכפת למישהו בכלל.
אני יושבת בחדר שלי ועשה הכל כרגיל. אני חושבת אני מדברת אני
קיימת אני חייה אבל זה לא עובר. זה העצב הקיומי שלי או השמחה
הגדולה הזאת. אני לא מצליחה להתנתק מעצמי כמו שתמיד אני עושה.
אני פתאום בתוך עצמי. בתוך. בפנים. ואני לא יכולה להסתכל על זה
מהצד. וזה תמיד מה שעזר לי ברגעים קשים. אורי מנסה לשחק איתי
משחקים של ילדים קטנים ושובר אותי כל פעם עוד קצת. וגם החברות
שלי, אבל הן כבר סיפור אחר לגמרי.
אבל הוא, איך הוא בא אליי כמו מלאך. רק יומיים וזהו. כדרכם של
מלאכים אמיתיים. הוא היה טוב מדיי כנראה.

אז אני מנסה להרגיע. הנפש שלי קצת יותר חזקה מפעם. אני מנסה
לחשוב בדרך בונה. אני חושבת שזה רק עוד מצב רוח שיעבור. אני
חושבת שזה השקט שלפני הסערה. ככה לפחות אני מקווה. אבל אני הכי
מנסה לזרום. לא לנסות להשפיע. להיות יותר פאסיבית. לחיות את
עצמי ולא לנסות לגוע בחיים של אחרים, או לשנות אותם או להפריע
להם. לא לנסות להתקשר, לא לקבוע להיפגש. עם אף אחד. אני לבד.
אבל לפעמים לא. אני עומדת בהבטחה הזאת, אבל אני גם מפירה אותה.
אני כבר לא יודעת בדיוק מה אני צריכה. אין לי כל כך למה לשאוף.

זהו. נגמר הסרט.
וכמו כל יום חדש פוקחת את העיניים. מסתכלת. מנסה להבין מה קורה
פה. אם זה מגיע לי כל זה. אם תתקשר. אם אני רוצה בכלל שתתקשר.
ואם זה משהו מיוחד. באמת.

תראה אני פה חושבת עליך ואפילו לא יודעת איך להסביר את זה
במילים. אני רגועה שאני איתך. אני לא מחפשת שום דבר. אני שלמה.
ואין לי הסברים. יש בי רק מלא טוב ואהבה לתת, כמה שיותר.
אתה נשמה טהורה ,הנשמה הטהורה היחידה שראיתי בחיים שלי.
והכל יעבור, אז זאת כבר נקודת אור.