אני שונאת לטייל. ליתר דיוק אני שונאת טיולים של מעבר ליום
אחד. כל עוד אני יודעת שבלילה אני אישן במיטה נורמלית ואוכל
אוכל נורמלי אין לי בעיה. אני פשוט שונאת את המחשבה שבלילה אני
אאלץ לישון על חול קשה, ולאכול מסיר מלוכלך תבשילים, שאם היה
אור והייתי יכולה לראות אותם, בחיים לא הייתי חולמת להכניסם
לפי. ולמה? מילא אם זה היה מקמצנות אז יכולתי לסלוח לו, אבל
הוא פשוט נהנה מזה! הוא נהנה מהאוכל המלוכלך, משקי השינה
המעקצצים, מהזיון הפראי מאחורה, בחיק הטבע אל מול נופי המדבר.
הוא חושב שהפטמות שלי עומדות תמיד רק לכבודו מהתרגשות, וכלל
אינו מבין שבשעה שש בבוקר, הקור המקפיא של הרי יהודה הוא
שמזקיף אותן ולא גופו הבוער מתשוקה.
לכן, כשהציע לי גם בחופש הנוכחי לנסוע לטיול דו יומי שכזה,
כמעט והחטפתי לו סטירה. כשעוד הוסיף ואמר שגם שני חבריו עתידים
לבוא עם חברותיהם, באמת התייאשתי כבר.
"לא מספיק שאנחנו שוב הולכים לגיבוש קרבי אתה גם מביא שני
חברים שלך???"
"אוי נו, תפסיקי כבר. את מכירה אותם ויהיה מעולה. נביא הפעם
אוכל טוב. רק בשבילך אני אסחב חבילת סטייקים על הגב, כדי שלא
תבכי" משום מה כנראה שהוא חשב שחבילת סטייקים תגרום לי להשתכנע
ולוותר. אבל בכל זאת, 250 גרם, אנטריקוט... ויתרתי לו. רק
הפעם.
את זוג החברים הראשון אספנו מהרכבת בת"א. שניהם סטודנטים
למשפטים. הבחורה, לבושה במיטב האופנה הזרוקה, כלומר- מכנסי בד
לבנות, קשורות בחבל גס מקדימה, ובחולצת כפתורים דהויה, מסוג
הבגדים שעולים או 20 שקל בשוק או 600 שקל בזארה והיא לא ביקרה
בשוק כבר שנים. שיערה היה בהיר וחלק. עיניה הביעו רוע מתוכן.
רוע של פרקליטים רברבנים. הבחור נראה פשוט למראה, גבוה ובעל
עיניים חומות, שאריות שיער עטפו את ראשו. אני רוצה לכתוב כי
הוא נראה תמים אך כידוע אין עורכי דין תמימים... הוצגנו איש
בפני רעהו והמשכנו הלאה אל עבר המדבר.
בשעה שלוש אחרי הצוהריים כבר עמדנו בצומת הכניסה לנבי מוסא.
ג'יפ אפור המתין לנו שם. יד ענוגה הוצאה אל מחוץ למזגן וסימנה
לנו לנסוע בעקבות מפלצת השטח הזו אל עבר המדבר, וכל שנייה
שנסענו עוד פנימה, הרגשתי איך אנו נוטשים את הציוויליזציה יותר
ויותר.
"אוף, עוד פעם להשתין בשטח" סיננתי.
"תפסיקי להתלונן" לחש לי אהובי הקרבי "לפחות נוכל לעשות את זה
כמו שאת אוהבת, בטבע, אל מול הזריחה" ובכך הזכיר לי כי הלילה
גם לא אישן נוסף לכל.  כעשרה קילומטרים לערך נסענו עד שהגענו
לסוף כביש האספלט, ולמפגש בינו לבין נחל קדרון, או בשמו השני:
"הביוב של ירושלים".
מהג'יפ הכסוף שלפנינו ירדו שני אנשים. האחת בלונדינית מהממת עם
חזה זקוף עקב חזיית פוש אפ, אך היא אינה מעניינת כלל ועיקר,
שכן ממושב הנהג נפלטו מאה תשעים וחמישה סנטימטרים של יופי.
גומת חן זהרה בלחיו הימנית, ירוקת עיניו הבהיקה עוד למרחוק,
ושרירי ידיו בלטו גם מתחת לחולצה הפשוטה שלבש, מוכיחה למשפטנית
שמאחורי כי אפשר להראות נפלא גם בבגדים ששווים עשרים שקל. עוד
בטרם בא להגיד שלום, רכן לפתוח את תא המטען של רכבו, וכשהתכופף
להוציא את התיקים משם נמסתי. כמעט חבטתי בחברי על כך שאין לו
ישבן עסיסי שכזה. אוף! תמיד הבלונדיניות זוכות בטוב ביותר,
חשבתי לעצמי כשזו חיבקה את כתפיו לאות הפגנת בעלות. בלעתי את
רוקי, והושטתי לו יד, מציגה את עצמי. גם הזונה הבלונדינית
הציגה עצמה. היא לא למדה כלכלה ומינהל עסקים. היא "מצטיינת
דיקן במינהל עסקים, אבל דפקו אותי בכלכלה ויש לי רק תשעים
וארבע אז אני לא מצטיינת דיקן",
השוס היה אצלו. אני כבר ציפיתי שמי שיוצא עם כלבתא כזו יהיה גם
איזה כלכלן אפרורי ומשמים אך כמה טוב שיש הפתעות בחיים.
"אני לומד מדעי המשחק".
"תיאטרון?" שאלתי, מנסה להראות מבינה בתחום.
"לא. ממש לא. מדעי המשחק. ממש ככה. משחקים בחברה".
"ספורט?" התאכזבתי
"לא" אמר, והפעם כבר העלה חיוך על שפתיו. "אולי אם לא נהיה
עייפים בערב אני אראה לך למה אני מתכוון"  והוא הראה.

כעשרה קילומטרים הלכנו, עד שעה שבע כשהחשיך. חצינו את נחל אוג,
טיפסנו על גבעות וירדנו לגאיונים, עד שלבסוף עצרנו במקום
שלמרות כל הציניות שבי אין דרך אחרת לתארו מקסום. מספר עצים
הצטופפו לידינו, ופיתחת ים המלח נפרשת לפנינו. בחרנו מיקום לכל
אוהל, ולאחר מכן ניגשנו למלאכת הבישול ללילה. ששת האנטריקוטים
נפרשו מעל לרשת גריל, שבעצמה הונחה מעל גחלים לוחשות שהוכנו
מבעוד מועד. איני יודעת כמה זה רלוונטי אך עבורי סטייקים,
ספורט ומין אנאלי בהחלט מספיקים בחיים. אז הליכה של עשרה
קילומטרים נחשבת בהחלט לספורט, סטייקים בטבע משביחים את טעמם
אפילו מאלה שבמסעדת יוקרה,  והטוסיק שלי יקבל את שלו בזריחה
בין אם ירצה ובין אם לא. הארוחה תובלה בבקבוק יין אדום שהוציאה
המזדיינת דיקן מתיקה הקל להפליא. את כל השאריות של הארוחה
קברנו הרחק מאיתנו, את כלי הפלסטיק המלוכלכים התנדב חברי לסחוב
על גבו, כך שלאחר זמן מועט נותרנו שרועים על גבנו, אל מול הירח
המלא שבשמיים והרקיע זרוע הכוכבים.
"הבטחת שתספר מה זה לימודי משחק".
"נכון, אבל אולי זה יעיק קצת אחרי הארוחה".
"לא, אחי, ספר קצת על מה שאתה לומד שם באוקספורד" טפח חברי על
שכמו של האל היווני הזה.
הוא החל לספר. לימודי משחק, כך נתברר, היו לימודים
אנתרופולוגיים של כל סוגי משחקי החברה הנהוגים בחברות שונות,
מהפרימיטיביות ועד הנאורות
"אתם מבינים- תמיד היינו חברה משחקית. אם נניח, בעבר הרחוק,
באפריקה של המאה החמש עשרה, היו יוצאים חבורות ציידים למסע
צייד הרי שהם היו יושבים ממש כמונו סביב מדורה ומשחקים".
"איזה משחקים?" שאלה עורכת הדין.
"המממ, מי יצליח לגלף הכי מהר בעל חיים, מי מחקה בתנועותיו את
הטבע שסביב, כל מיני דברים כאלו".
"פרימיטיביים", הביע חברי את דעתו, ולקח שאיפת עשן ממקל הקסמים
שהועבר בינינו.
"כן, קצת" הנהן הדוגמן בראשו, אך לאחר שעישן גם הוא שינה את
דעתו "אך ישנם כמה משחקים משעשעים".
"כמו למשל?"
"אה, איך נגיד זאת בנימוס- משחקי סקס בוטים במעט".
"מה, הם גם כן עשו את זה כמונו?" שאלה בקול סקסי חברתו
הבלונדינית, והניחה עליו את רגליה, חושפת זוג ירכיים בוהקות,
כך שאפילו אני יותר התגריתי ממנה, מאשר ממנו. רק לרגע אחד
בלבד.
"הם היו אני חושב נועזים בהרבה מאיתנו".
"מה הם עשו?" שאל המשפטן התמים בקול חושש.
"טוב, היה להם משחק כזה: כשהם היו יוצאים לעתים לציד, הם היו
לוקחים עימם זוג נשים על מנת שיבשלו להם וכדומה. שתי הנשים
האלה היו נשואות כמובן לשניים מהציידים. בלילה, לאחר שאכלו
ושבעו, היו משחקים במשחק הזיהוי".
"מה הכוונה?"
"הכוונה היא שהם היו קושרים את עיניהם של הנשים. לאחר מכן הם
היו מפשיטים אותן, מעמידים אותן על ארבע, ומתחילים ללטפן בכל
גופן, ואף לחדור אליהן. הנשים היו צריכות לזהות האם זה בעלן או
לא".
"אם הצליחו לזהות מה קרה?" שאלתי.
"כלום. המשחק היה נגמר. הבעיה היתה שאם לא הצליחו וטעו בניחוש
הרי שהן היו נאנסות בגסות על ידי כל הציידים ומושארות לנפשן
בשטח".
"איכס. איזה משחק שוביניסטי מגעיל" קראה הכלבתא המשפטנית.
"כן, אבל סקסי למדי" הוסיף חברי לחיים, שבעיניו האדומות
התנוצצה תשוקה אדירה. איני יודעת אם תשוקה לישבני אותו אמור
היה לפגוש לפנות בוקר, או לשדיה המרשימים של הבלונדינית שכעת
נמרחה לחלוטין על איש המשחקים. "האם היית מזהה אותי?" הפתיע
אותי בשאלה.
"ברור שכן" השבתי.
"למה כל כך ברור? את בטוחה שתוכלי בוודאות להרגיש הבדל?" הביט
בי למרבה הפתעתי, הסטודנט התמים למשפטים.
"תמיד!" עניתי בבטחון.
"א, א, אני לא בטוחה שאצליח" מלמלה חברתו. אנחנו לא מספיק זמן
ביחד על מנת שאדע, בכל זאת לכולכם יש אותו דבר ו...".
"יש רק דרך אחת לגלות..." אמר בקול נמוך הסטודנט המקסים
למשפטים.
הבטנו זה בזה בחשש מה. היתה זו דווקא הבלונדינית, חברתו
השופעת, שקמה על רגליה והכריזה: "אני במשחק", הוא גם קם על
רגליו והכריז:" גם אני" לאחריהם קם חברי, שמבטו שטוף הזימה
ננעץ כבר ללא בושה בישבנה הפריך של הבלונדינית. הבטתי אל איש
המשחקים, מקווה כי גם הוא יביט בי בתשוקה אך מבטו היה מופנה אל
הפרקליטה ולא אלי: "אני בפנים". מי שכן הביט אלי, ואני חשתי כי
גם עלי להביט עליו (באכזבה) היה הסטודנט למשפטים וכמעט ביחד
הכרזנו "בפנים".
שלוש בנדנות נשלפו מהתיקים, ושלושתנו עטפנו בן את עינינו. חשתי
את נשימותיו של חברי שעזר לי לפשוט את בגדי. כשעזר לי להוריד
את נעלי, נגעתי בידי באיברו. ענק כתמיד, אך הייתי בטוחה כי לא
לכבודי. גם אני הייתי נרגשת ולא לכבודו.
הושכבנו כלאחר כבוד על שמיכות, פנינו מופנות לכוכבים. נשמתי את
אוויר המדבר הקר וחיכיתי. שמעתי את קולו של איש המשחקים
מאחורי: "כהתחלה עליכן לנחש לשונו של מי זה מלקקת אתכן".
שכבנו וחיכינו. שמענו כיצד הם מזדחלים אלינו, הציפייה הזו
הרטיבה אותי כמו באר מיים. יכולתי לחוש את גופי מצטמרר, ממחשבה
על כך שגבר אחר יגע בי. גבר יפה תואר, גבוה  ונפלא כל כך.
חיכיתי וחיכיתי ואז זה בא. הרגשתי מגע לשון עדינה כל כך בין
רגלי. לשון פראית כזו. הדגדגן שלי זע ונד כשיכור. לא הספקתי
לגמור כשהלשון נשלחה לאחור. נאנקתי. שמעתי גם את הבלונדינית
שלידי נאנקת בתאווה, נוטפת. "כעת נתחלף" הכריז, ואני כבר
התאכזבתי. ללא ספק היה זה הוא. מי יהיה עכשיו? האם חברי? האם
הסטודנט האפרפר?
שוב חיכיתי, ואז זה בא. בעדינות. כל כך בעדינות. כמעט
מתנצל.לשון שספק דגדגה, ספק חירמנה, אך כשהאווירה כה רווית מין
אי אפשר כלל לפספס.
"כן, כן ,כן. גמרתיייי" זעק הקול המתנשא של עורכת הדין "אני
מצטערת, חומד. אני יודעת שזה לא אתה אבל לא יכולתי שלא לגמור".
לא נשמע מענה.
"תסתובבו ותעמדו על ארבע" פקד עלינו.
"אבל אתה עוד לא ירדת לי" גיחכה חברתו. "ואני גם כבר רוצה
לגמור".
"אחר כך תנסו לנחש מי זה ירד לכן" ענה לה בקול מפנק. הסתובבתי
ונעמדתי על ארבע. לא האמנתי מעוצמת הרטיבות שהיתה בין רגלי.
ירכי נרטבו בנוזל שלי, ואני הייתי מגורה כפי שמעולם לא הייתי.
שוב ניסיתי לחוש אותו מגיע, להרגיש מי זה, לנחש, אך כשננעץ בי
איבר המין החזק, וזוג ידיים שריריות אחזו בי, מפשקות מעט את
רגלי, כלל לא היה בי ספק. שוב היה זה הבלונדיני השרירי, שלקח
אותי ראשונה. בגאווה, נענעתי מעט את ישבני, כמאותת לו על
גאוותי שבחר בי ראשונה. הרגשתי את הזין שלו נתקע בי שוב ושוב.
הוא היה ענק ממש. יותר גדול אף משל חברי שגם איברו היה ידוע
כלא קטן. מדי פעם ידיה של הבלונדינית ושל המשפטנית חבטו בי,
ואני בהן. היינו קרובות. קרובים כולם. לפי זעקותיה של המשפטנית
הבנתי כי חברי בועל אותה, שכן הוא לא היה טורח לבזבז בחורה על
ארבע סתם כך. ישר היה נוהג לחדור אל החור הפחות 'תרבותי', ולפי
עוצמת זעקותיה הבנתי כי כך עשה גם לה, אך לא יכולתי להרהר בכך
יותר מדי. הוא פשוט השתולל בתוכי ללא הפסקה, עד כי בשלב מסוים
אף שמתי לב לכך שללא שהרגשתי עבר גם הצייד שמאחורי אל החור
האחורי באמת. נעתי בקצבו קדימה ואחורה, עד שחשתי את זה מגיע.
הכרתי את התחושה הזאת של הזין שמתכווץ ומרפה בתוכי. ידו האחת
אחזה בשערי בגסות ארוטית וידו השנייה גירתה את הדגדגן שלי שלא
ייעלב מהזנחה. חשתי אותו מגיע ולא יכולתי להתאפק עוד. גלי החום
פשטו בי מלמעלה עד למטה, מלמטה ועד למעלה. הזרם , כך דימיתי,
הגיע עד לאוזני, ועדיין הוא המשיך לחדור ולצאת מטיל את כל
נוזליו בגופי. לא הצלחתי להתאפק וגמרתי כשהוא בתוכי, ממלא אותי
באיברו ואני נאנקת כחיה שחוטה, מתמזגת היטב בקולות שתי החתולות
המיוחמות שלצידי. קרסנו יחדיו על הקרקע. הוא מעלי ואיברו נוטף
הזרע מוטח בשיפולי גבי.

לקח מספר שניות עד שגם שאר הגופים שלצידינו קרסו ארצה,
מתבוססים בזרעם ובנוזליהם האחרים.
"נו? אפשר לנחש?" שאלתי.
יד ענוגה שוב נשלחה לסיבוב פרידה משדי, פטמותי, ירדה אל איברי
החם והנוטף. "אפשר" שמעתי את קולו של הבלונדיני המדהים. רק עם
בעיה אחת. הוא נשמע כה רחוק ממני. כל כך לא לידי, ועדיין חשתי
באיבר נוטף לידי. קשרי עינינו הותרו, ואני נדהמתי ממי ששכב
לידי. כל כך לא צפוי. כל כך מפתיע.
האיבר הענק שבעל אותי באכזריות קודם לכן היה של חברי האהוב.
שויתר על שדיים בלונדיניות מדהימות עבורי. כמה שונה זה
כשמפנטזים...