לזכרם של עולמות אחרים.

מיטה רחבה, בכיסוי הודי מדיף ריח קטורת. אני נכנסת לחדר שלך,
והקירות השחורים נראים כל כך אוהבים לפתע. מלאים בכתובות לבנות
של שירים שאתה אוהב, וכמה תמונות יפות. אני מתבוננת משתאה. יש
לך חדר מקסים, והוא כולו שלך, צורח טוהרה מוזנחת, עמוס בדיסקים
שלך ובבגדיך המפוזרים לכל שטחו. אני יושבת על המיטה, מרגישה
בבית, ותחת שמיכה זרה ולא-מוכרת כבר מתחבאת מחייכת. אתה מתיישב
לידי, מתלהב מהנינוחות המיידית. זה מוזר, אבל החדר שלך מאד
מוכר לי. הבית כולו, על כל יושביו, בני אדם וחיות, והישוב.
הנוף מהמרפסת שלך. הטמפרטורה של האוויר. זה הכל מוכר, ונכון,
ומאד הגיוני. אני מוצאת את עצמי טובעת  בתוך הכרית שלך, מהולה
היטב בריח המתוק המשכר של העור שלך. אתה רוכן אליי ואני משחקת
לך בשיער. המבט שלך מאד ממוקד בי, עמוק כזה, מנסה לחטט ולחדור
עמוק, ואני לא נותנת מנוח לעיניי שלי, נותנת להן להתרוצץ
בפראות על תווי פניך, ללא הפוגה. לא מרשה לעצמי להתמקד בנקודה,
בטח ובטח שלא בעיניך. הפחד הזה חד ומשתק. אני מביטה בעיניים רק
של אלו שאני מכירה וסומכת לחלוטין, כי אני בחורה מאד מפוחדת,
מרגישה עירומה אחרת. והנה אני עירומה באמת, ואתה מלטף אותי,
מעצם האגן הבולטת ועד לצוואר המייחל לשפתיך. אני שוכבת מופקרת
לכפות ידיך, ואתה חוקר את הטבור, את הצלעות, את  עגלגלות השד.
קצת קר לי, אבל אני מאושרת. כשאתה ערום גם כן אני נותנת לעצמי
סוף-סוף לפקס את המבט. אני בוחנת את הקעקועים, את המבנה המוצק
הזה, שלא הכרתי באחר. אני מרפרפת על שרירי ידיך, על הגרוגרת,
נותנת לעצמי לשקוע בחיוך שנפרט על שפתיך כשאתה רואה שאני
מאוהבת. אתה רואה שאני מאוהבת. לא בעצמותיך ובעורך, אלא בנפש
החמה שאתה מחביא, לא בהצלחה מרובה. אני כולי רעידות, ונותנת
לזה להשתלט עליי. אני כלי בידי התשוקות שלי, וזו הרפתקה.
אנחנו יוצאים לטייל בשביל הזה, בנוף המדברי שאני הכי אוהבת
בעולם, מנסים אולי לתפוס איזה רגע שקיעה רומנטי, קצת הזוי.
אנחנו מתחרים בריצה, למרות שאני לא מסוגלת באמת. אתה תופס אותי
חזק, הולך איתי אחורנית בפזיזות עד שכמעט מועדים על איזו אבן.
אני מרגישה שלמה. אני מרגישה את הרוח בתוך הגוף, מלטפת את כלי
הדם. ככה, כשהכל נושב בתוכי, אני שוכחת מהכל. מהכאב שחוויתי כל
כך עכשיו, מהאחר בחיי. אתה אומר לי שאתה שלי. ואני מנסה להבין
איך אתה, הבחור המושלם הזה, שלי. אין דבר בעולם שיוכל לגרום לי
להאמין באמיתות המצב הזה. אני מרגישה חולמת, מתעופפת, ואתה
הכנפיים שלי, אוחז בי איתן ונושף באוזן. הנקבוביות כולן נדרכות
לפתע, כשאתה נמצא שם, ראשך שעון על הכתף השמאלית שלי. אני מנסה
לבחון ולהתרכז בגבעות שמולי, כמה הן רחוקות מהמציאות שלי, וכמה
הן יומיומיות אצלך. אתה כל כך שונה ממני. וכל כך מוחשי, שזה
כמעט וסותר. אני לא רוצה להתעורר ממך. לא רוצה להזדקף במיטה
לעוד בוקר מעייף ומשמים, נטול ריחות טבעיים וחמצן טהור,
בלעדיך.
אני מתחבאת בין הצללים שבקירות, אני מנסה ללכת מבלי להיפרד, כי
הפרידה היא קשה כל כך. אני מנסה לחמוק בלי לנשק לשלום, מבלי
לדון על העתיד הצפוי. אני מבקשת לברוח ממך, ולהשאיר הכל פתוח,
בתקווה שעוד תישאר שם בשבילי כשאתפתח. אני לא רוצה לאבד אותך,
אז אני שותקת כדי לא להסביר. אבל אתה מלאך. ואתה צחור ולבן, אז
אתה מבין. מתבונן בי בעיניים הכי עצובות בעולם, שלא אלך ממך
הפעם, שאולי אלמד להישאר שם, בצללים. אילו עיניים עצובות. סף
השבירה שלי נפרץ ודמעות חמות שוטפות אותי אל החולות, ואנחנו
עומדים שם יחד, חפונים זה בזרועות זה, ואני יודעת- שזו הפעם
האחרונה.
אני עולה על האוטובוס הביתה ויודעת בפנים שאני לא אראה יותר את
העיניים האלו שלך, מתבוננות בי בזמן אמת. נותרה לי רק תמונתך
בידי, שכובה ומוגנת בתוך ספר בתיק. והזיכרון שלך צרוב כל כך
עצום. אתה עומד בתחנה ולא מרפה ממני בקשר עין, אני נכנסת עוד
ועוד אל המושבים האחוריים, מקווה שלא תצליח לראות אותי כך. אבל
אתה מצליח, חודר את המתכת ואת המושבים הצבעוניים. אני עוצמת
עיניים, ולפתע אנחנו שוב אצלך בחדר. רואים סרט. אוכלים עוגיות.
ואני מבחינה בחיוך בזוית הפה שלך, כי שמת לב שאני מתרגשת כשהן
יוצאות לנשף. אני מתרגשת מאד מסרטים, אבל אתה עוד לא יודע את
זה. וגם לא תדע. כי אני צריכה לעזוב אותך עכשיו. ולוותר על
נשיקותיך המתמסרות. אני צריכה לעזוב, ולחזור למקום שלי,
ולזרועות המוכרות לי מידי. אני מצטערת. אני אבודה כמו הוזה,
שאני מוותרת עליך, במין חוסר אונים משווע כזה, ששורף בגרון.
ואני זוכרת אותך. את טון הדיבור ו-61 נקודות החן שעל הגב
המדהים שלך. אני זוכרת. וזה אולי הכי חשוב. ואני זוכרת את הריח
שלך, ואת העיניים הסקרניות של בני ביתך שתוהים מי אני, ומאין
לעזאזל הגעתי אליך. אני זוכרת את הטיול, ואת תחרות הריצה, ואת
ההתמכרות הפיזית האינטנסיבית הזו, וזוכרת את התה המתוק, ואת
החתולה החכמה, וזוכרת את השירים שלך, ואת הזיפים הקטנים,
המדגדגים.
בעולם אחר אולי הייתי יכולה להירדם איתך כל לילה. ולהתעורר
איתך לכל בוקר כתום וצהוב כזה. והייתי יכולה לצאת איתך למסעות
בעולם ולעשות איתך ילדים בלונדינים נפלאים שרצים על הדשא
עירומים, צוחקים. בעולם אחר. אנחנו נפגש בו. אולי הוא לא כל כך
רחוק משנינו. אולי הוא דווקא מרחק נשיקה מאיתנו. אני אמתין לך
שם, עם או בלי הסיגריה, עם נעלי ריצה מוכנות, ומיץ של קופסאות
שימורים, ומצלמה שנוכל לקרוא לה "אישתינו".
אני אמתין.