שיר חצות מתקרב לאט. הוא עולה
כמו ערפל חורף
חזרתי לארץ קפקה
חושב עליו במיוחד
כאשר חוצה את
אבני הדרך של קורלובו.
זה מה שאני אוהב
וחי למענו
שיר חצות שמתקרב לאט.
אותו אוויר נובמבר
מתנחש ומסלסל דרך חלון הלילה
כגשם מכה על גג נכה
ושירת הג'ז הרגשית
של בילי הולידיי, מחליקה
אני צולל אל תוך עינייך, המקור
הדרך שבה עשן מתחילת סיגריה
מסתבסב ומתעשן את ניואנסיו
דרך האוויר.
כמה שלא אנסה,
לא אוכל לבנות זאת חלקים
חלקים
אהבה באה אל תוך חיי
בחתיכה אחת, עם פנייך
זה העולם שלי, אחרי הכל
לא, סליחה, המיטה שלי.
רגע, ומה לעשות עם האמצע
אני מקיש במקום החלול
אוחז במעילי
ימים אחרי ימים
עד שהאצבעות כחולות
מה שנופל הוא הזמן והסבלנות
מה שחיכיתי לו, מצאתי משהו
בעיניך, כל הנשים אומנו
בהיסטריה וקריסת מערכות
איפה הן קונות את אותו אוכל בריאות
גישתן, תשוקתן לבינוניתן
מבקעות ביצים בצער וזיקנה
טוב, ניסיתי.
זהו נובמבר 93
ואני מקשיב לבתי קוראת בשמי
"אבא, אל תדרוך כאן,
יש פה כל מיני חיות"
היא בת חמש עכשיו
ושרה את שיר הבטלנים
לאוזני
ניקיתי את כל הדבורים
המתות על הירח
עכשיו מקשיב לאחרוני הקיקאדו
שרים.
אני בן ארבעים ושלוש,
ואלו חיי היחידים.
