את החשבון הראשון שלי עם אלוהים פתחתי בגיל ארבע. אני זוכר את
זה כאילו זה היה אתמול, למרות שבעצם זה היה לפני 28 שנים. זה
היה ביום שפתחתי בו את הראש...
העונה הייתה אביב והיום היה נעים. אני וידין, החבר הכי טוב שלי
בטרום - חובה שיחקנו על המגלשות. אני השתלטתי על האדומה והוא
על הירוקה. בינינו- עד אז תמיד הייתי נשי יותר.
באותו היום לא נתנו לאף אחד לעלות על המגלשות, ומי שכבר הצליח
לא נתנו לו לרדת. עשינו שם משטר טרור.
הרעיון היה בכלל של אושיק שהיה גדול מאיתנו בשנה, אבל נשאר
בטרום חובה בגלל שהוא היה מופרע מדי והיה צריך לחנך אותו עוד.
אושיק אמר שאם יונת הגננת לא מרשה לו לשחק בחצר אז גם לאף אחד
אחר אסור. נקודה.
ואנחנו ניסינו. באמת שניסינו להשתלט על כל החצר אבל זה היה
מבצע מסובך מדי בשבילנו. היו שם יותר מדי ילדים בשטח רבוע קטן
אחד. אחרי הכול, היינו גן עירוני.

ענת ארבל הייתה הבכיינית הראשית של הגן. כל דבר קטנטן העציב
אותה או הרגיז אותה. מן ילדה ניורוטית כזאת. אם מישהו היה עושה
משהו כנגד החוק הגנני של יונת (חס וחלילה!) והיה נתפס - מיד
היינו יודעים שענת במצב רוח מזופת. כשגל יונתן החביאו את ארוחת
העשר שלהם בכיס ואח"כ בחול ליד הגדר, וגילו אותן מאוחר יותר
בחזרה בתוך התיק עם מכתב להורים ידעו כולם שלענת יש יד בדבר.

באותו היום ענת לבשה את הסוודר הכחול שלה. אין דבר שענת שנאה
יותר מהצבע הכחול. עד היום אני לא מבין איך לעזאזל ההורים שלה
הצליחו בכלל להשתלט עליה בבוקר כדי להלביש אותה בכחול הזה - כי
בגן היא הייתה כל כך היסטרית! בכלל אני לא מבין למה קנו לה
בגדים בצבע שהיא מתעבת, ובגלוי? יכול להיות שההורים של ענת
בכלל לא היו מודעים לעובדה הזו? יכול להיות שענת בעצם גרה עם
סבתא שלה שהייתה עיוורת צבעים וגם חרשת ולכן לא שמעה את בכיה
המר של נכדתה כשזו הולבשה בכחול?
אבל לא. ענת גרה בבנין שלי, 3 קומות מעלי. מדי פעם ההורים שלי
היו מכריחים אותי לבוא איתם לשם כדי שהם יוכלו לדבר עם ההורים
שלה שלא היו עיוורי צבעים אן חרשים, מסתבר.

החדר של ענת היה כחול. על הקיר הודבקו טפטים בצבע כחול ים עם
דוגמאות של אצות ירוקות מוזרות. כיסוי המיטה שלה היה כחול,
מעוטר מדי פעם בנקודות תכולות. השידה הייתה בצבע כחול נייבי עם
פסים לבנים כיאה לביתו של מלח (אלא שאבא של ענת היה רק פקיד
מכס.) ומשקוף החלון שלה נראה כמו השמיים, רק בלי העננים או
השמש או תחושת החופש והשלווה שהשמיים מעניקים. בכל פעם שאני
וענת נכנסנו בעל - כורחנו לחדר המזעזע הזה, הרגשנו שנינו איך
אנחנו נעשים כחולים ביחד, אח"כ סגולים ובסוף ירוקים מרוב רצון
להקיא את כל הכחול הזה החוצה. להתאוורר. זו הייתה התחושה
היחידה שחלקנו בצוותא אי פעם.
כשהייתי נכנס לחדר של ענת הייתי רק חושב על דרכים לצאת משם.
בגיל 10 שברתי את שתי הרגליים כשקפצתי מהחלון שמיים שלה.
אף פעם לא היה לי אומץ לשאול למה החדר של ענת כחול. גם את ענת
לא שאלתי אף פעם.

באותו היום, כשענת נכנסה לגן עם הסוודר הכחול והעיניים האדומות
כנראה מהריב עם ההורים בבוקר, ידעתי שיהיו צרות.
בגלל זה, ובגלל שעד גיל ארבע הייתי די נשי כמו שציינתי, לא
במיוחד התחשמק לי להכניס את החצר לעוצר.
אבל אוף!! הייתי חייב...
לא היה אכפת לי מאושיק ומהשטויות שלו. באמת שלא. אבל ידין אמר
לי שאם אני לא אעזור לו הוא לא ילווה אותי אליו הבייתה יותר
ולא יעזור לי להכנס לבית שלו. לידין היה כלב דני ענק בבית.
הכלב הזה, שקראו לו שושון, שנא אותי שנאת מוות ואני אותו
בחזרה. כל פעם שרציתי לבוא לשחק עם ידין, הוא היה צריך לנעול
בשבילי את שושון במלונה כדי שאני לא אמות בטעות.
ידעתי שידין מדבר אמת ושאם אני לא אעזור לו - סופי להיות מעדם
שושוני. אז השתלטתי על המגלשה האדומה. ולא נהניתי.

ההפסקה נגמרה ויונת קראה לכולם לחזור לגן כדי לעשות ריכוז. ענת
הצטרפה ליונת שכבר הייתה רגילה אליה, ועקבה אחרי כולם עם
העיניים הירוקות שלה. למזלה לא היו לה עיניים כחולות.
אושיק כבר היה בפנים כי אחרי הכול, אסור היה לו לצאת לחצר, ורק
אני, ידין והילדים שכלאנו בתוך המבנה של המגלשות נשארנו בחצר.

דקה אחת עברה. יונת וענת ביקשו יפה שניכנס. לא נכנסנו.
דקה שניה עברה. יונת ביקשה יפה שנשחרר את הכלואים וענת האדימה
בלחיים. לא שיחררנו.
דקה שלישית עברה. יונת התקדמה לעברנו וענת בטשה עם רגל ימין
בדשא. היא נראתה כמו פר מוכן להסתערות. היא נראתה כאילו מישהו
מקרין לה סרט בצבע כחול מול העיניים, או בחושך שמתחת לעפעפיים
ולא מוכן לשחרר אותה. היא נראתה כאילו עוד שניה אחת היא תתפוצץ
למיליוני חלקיקים כועסים שינתזו עלינו ויבעטו בנו בלי רחמים
חזרה לגן. אבל היא לא זזה. גם אנחנו לא.
החלפתי מבטים עם ידין וחיפשתי אצלו איזשהו סימן או אישור. זבוב
אחד התחיל להציק לי ליד האוזן. הסתכלתי לעבר הגן. כל הילדים
הסתכלו בנו מתוך החלונות, כולם פעורי פה. ניהלנו מרד.
בדקה הרביעית הצליחה יונת, בדרך של משא ומתן להגיע איתנו להסכם
שנשחרר את השבויים, והרשתה לנו להשאר עוד כמה דקות בחוץ לבד
בלי אפילו לקבל עונש. אני הסכמתי מיד, אבל למבטים של ידין היו
תוכניות אחרות. כמה בנות התחילו לבכות.
עדר השבויים השפופים כמעט ורמס את ענת כשהם רצו פנימה לגן,
ואושיק השמיע קולות נהימה מתוך החדר.
יונת התקרבה עוד קצת.
האוויר היה עדיין חמים כיאה לאביב. מסביב לאזניים שלי התחילו
עכשיו לחוג זבובים במקהלות, ובידיים הדביקות שלי ניסיתי להעיף
אותם ממני. בנתיים הצבע של ענת נרגע קצת והיא נראתה יותר ורודה
מאשר אדומה עזה.
ידין הסתכל על השמיים הכחולים ונהנה מזה. הוא נהנה להתריס
ביונת. עוד יותר הוא נהנה לעצבן את ענת. אני ידעתי את זה. ידין
אהב את ענת. ואני רק חשבתי לעצמי איך הוא היה מרגיש אם הוא היה
יודע שהצבע של השמיים שהוא נהנה מהם עכשיו, הוא העתק מדויק של
הצבע במשקוף החלון של ענת שהיא כל כך שונאת. ידין אף פעם לא
ביקר אצל ענת ולכן לא יכול היה לדעת - כי אני גם לא סיפרתי -
מה צבע משקוף החלון שלה. אם הוא היה יודע, האם הוא היה יכול
המשיך להסתכל על השמיים, ולהנות?

בשלב מסויים נמאס לי מלא לעשות כלום והצעקות של אושיק הרגישו
לי כמו אבנים קטנות שמתגלגלות לי הלוך ושוב על עור התוף, כמו
חלקיקים של גז.
לאט לאט הורדתי רגל אחת לכיוון ירידה מהמגלשה. ועוד אחת. עשיתי
את זה לאט מאוד כדי שידין לא יראה, אבל לא לאט מדי כדי שיונת
כן תראה. בסוף - זה לקח אולי 40 שניות, היו שתי הרגליים שלי
מונחות בתמימות על ראש המגלשה והייתי בתנוחת הכן להתגלשות.
כמובן שזה היה טיפשי מצידי לחשוב שידין לא יבין את מה שאני
עומד לעשות. אבל הייתי רק בן 4.
כל המחשבות שלי התחילו להסתחרר לי בראש כמו הזבובים שהציקו לי
ליד הפנים. אז החלטתי שנמאס לי כבר מהשחק הטיפשי הזה וקפצתי
למטה, בעיניים עצומות כמובן.

לא יודע למה בסוף קפצתי ולא התגלשתי כמו שתיכננתי. אבל הדבר
הראשון שאני זוכר אחרי הקפיצה היה צרחה אחת של ילדה ואז שקט.
הדבר הבא שאני זוכר, אחרי שפתחתי את העיניים היה שאני בעצם לא
רואה כלום, ומישהו שר לידי שיר עם הרבה "אמן" "אלוהים"
ו"ברוך".
מסתבר שנפלתי על  אבן אחת גדולה ואחת קטנה ופתחתי את הראש.
מסתבר שהראש הזה, שפתחתי אותו, היה עטוף כולו בתחבושות במשך
שבועיים. מסתבר שבשניה שקפצתי גם ידין קפץ. עלי.
מסתבר שבשניה ששנינו קפצנו אושיק הצליח להשתחרר מהשמירה של
העוזרת גננת החדשה, רץ החוצה, תפס את האבן הראשונה שהוא ראה על
הדשא וזרק אותה ברוב תסכול לאוויר. הוא פגע בענת מאחורה, והיא
צרחה.
ענת נפלה קדימה והסוודר הכחול שלה נקרע. אושיק התחיל לבכות כי
העוזרת גננת תפסה אותו ועיקמה לו את היד. יונת רצה פנימה
וחייגה לאמבולנס, ורק אני וידין נפגענו באמת. אני פתחתי את
הראש וידין נפל עם החזה על הקצה של המגלשה האדומה שלי. מה שהרג
אותו בסוף היה שטף דם פנימי. החשבון הראשון שלי עם אלוהים.