אנחנו נפגשים כל יום אחר הצהריים, 3 שעות שעות רצופות, יש ימים
שהפגישות שלנו מתמשכות אל תוך הלילה השחור העטור כוכבים עד
לבוקר הלחלוחי והאפרורי.
יש ימים שלפעמים, אני בורחת במיוחד, ומסתכלת עליו מהצד, איך
הוא מניע את האצבעות איך הוא מכווץ את הגבות כמנסה להקשיב, איך
החיוך שלו מגלה שיניים לבנות וגומות כובשות, איך החולצה שלו
מסתדרת מעצמה על פלגו העליון.
אני מאוד נזהרת כשאני יוצאת מן הבית, דואגת לא להשאיר אחריי
שום סימן וזכר שיסגיר אותי, כל כך מאופקת ומשתדלת... אך ברגע
שאני רואה אותו מתנפלת עליו בחיבוק ענק כשידיי סביב עורפו
ורגליי סביב מותנו. ואז...
אני לא שוכחת להעביר את ידיי בשיער שלו, זו ההנאה האישית שלי,
הוא לא מבין מה כל כך מיוחד בשיער שלו. השיער שלו שחור וחלק
ובוהק, והמגע שלו כמו משי או כמו פרווה של דוב גדול, כל כך
נעים ומרגיע, אני מסוגלת לטבוע בשיער שלו, לטבוע בהזיות,
בפנטזיות.
אני כבר מזמן הבנתי שהוא לא רק המאהב הסודי שלי אלא האהבה הכי
גדולה של חיי. אני לא מעיזה להגיד לו "אני אוהבת אותך, אני
מאוהבת בך כל כך", אבל הוא יודע את זה, זו מן תחושה פנימית
שכזו, כמו שלי יש, אני מרגישה שהוא אוהב אותי ושהוא רק שלי
ויבוא היום ששנינו נהיה יחד שלמים באהבתנו.
אני עוד זוכרת את הלילה האחרון שלנו ביחד, כאילו והבוקר שאחרי
עלה בדיוק לפני דקה. זה היה מאוחר מידי עכשיו להגיד את מה שלא
העזתי.
הוא נעלם, כמו אבק מכושף, כמו כוכב נופל, ללא סימן.
זה היה לפני שנה ותשעה חודשים, אחת מהפגישות שנמשכו אל תוך
הלילה,
טיילנו על הטיילת, אכלתי פרוזן יגורט, אחר כך התיישבנו בחוף על
החול, התחלתי לצייר עם האצבעות על החול, מטיילת, מטיילת, עד
אליו..
מגששת בחושך, צמאה למגע... זה היה לילה מדהים, לא רציתי
שייגמר, לא רציתי לחכות שוב לפגישה הבאה, למגע הבא, לנשימה
הבאה שלי איתו.
הלילה נגמר, הבוקר עלה, אני עוד שכבתי עירומה מכוסה בשמיכה דקה
על החוף, כשפקחתי את עיניי בזהירות אל הזריחה העמומה, הוא לא
היה לצידי, הוא קם והלך... ואני פשוט ידעתי שמאותו הרגע אני לא
אראה אותו שוב לעולם.
דמעה נצצה לה בעיניי וגלשה על פני, הטעם המלוח שלה על השפתיים
זרע לי מלח על פצעי ליבי.
אחרי תשעה חודשים נולדה "ליהיא", האור של חיי, כל פעם שהבטתי
בה ראיתי אותו, את אבא שלה, כמו מזכרת נצחית, צלקת שתשאיר אותו
איתי לנצח.
אני לא מתחרטת על כלום, קיבלתי את המתנה היפה ביותר שניתן
לקבל.
מחר ליהיא תהיה בת שנה, זה יהיה היום העצוב ביותר והשמח ביותר
שאני אצטרך אי פעם לעבור...
הבוקר עלה ואני התחלתי בהכנות, כל דבר קטן שנגעתי בו הזכיר לי
והיה פורץ ממני ים של דמעות, לקראת הצהריים כבר כל האימהות
והמתוקים הקטנים שלהן הגיעו, הכל היה צבעוני כל כך ויפה, מלא
בלונים ופרחים וילדים קטנים, וליהיא שלי שכל כך שמחה, יש לה את
החיוך הכי יפה בעולם, ואני... אני כל הזמן בכיתי כולן מסביב
חשבו שזה משמחה, אפילו אני כבר לא הבדלתי מתי הן זלגו משמחה
ומתי מעצב.
פתאום... הפכתי חיוורת, נשימתי נעתקה, עמדתי בהלם כשליהיא
בידיי, הלב שלי היכה בעוצמה שבחיי לא ידעתי, והוא עמד שם בפתח,
פשוט עמד והביט בי.
הוא התקרב לאט לאט וכולן הסתכלו עליו, אני עמדתי להסתובב וללכת
בכעס, אך הרגליים שלי קפאו, כאילו והן חלק מן הרצפה ולא יכלתי
לזוז. הנשימות שלי היו כל כך כבדות ומהירות גם יחד שכל רעש
המהומה מסביב התגמד לידן.
הוא התקרב אלי יותר, נפל על ברכיו, הסתכל לי ישר לתוך העיניים
במשך דקה שלמה והזיל דמעה, הרכין את הראש שלו בהשפלה וביקש
סליחה... ממש התחנן שיסלחו לו, והיה בי מין אושר עצום ושוב
דמעות, דמעות של סליחה, וחיוך קל על השפתיים שהפניתי לליהיא,
אמרתי לה "תראי ליהיא מה אימא הביאה לך מתנה ליומולדת! את
אבא..."
הוא הסתכל אליי בהפתעה גמורה, הוא היה המום, הוא קם, הסתכל
עליה ואמר "מושלמת" וחיבק את שתינו חיבוק ענקי... ואני... אני
לחשתי לו באוזן... "אני אוהבת אותך"... והוא... הוא צעק לי
"אני אוהב אותך!"