"שלא תבין לא נכון. אני לא מקולל. אבל רובצת קללה מסביבי.
באמת, אני לא סתם ממציא." מוש ניסה לטמון את ראשו בתוך כתפיו,
אבל זה לא כל כך הצליח, אז הוא שלף קאמל מקומטת. שלומיק גיחך.
"קללות? מה? תגיד לי אתה חי במרוקו? עוד מעט תגיד לי שיש לך
עין הרע?"
מוש ניסה שש פעמים להדליק את הקאמל. בשביעית הצליח לו. הוא
חייך במבוכה. "נשבע לך, נו. לא ממציא את זה. כל בחורה שאי פעם
אמרה לי לא, היה לה חודש של מזל רע. לא מדבר איתך על אסונות או
דברים נוראיים, אבל כאילו מישהו עם חוש הומור מאד שחור ומאד
שנון ניהל לה פתאום את החיים. והיו לה סריה של באעסות. לא
בעאסות כבדות. אבל סתם, הדברים הקטנים האלו, שממש אחלה אם הם
מצליחים - אז לא הצליחו".
שלומיק קם מהפוף. "קודם חשבתי שאני מבין על מה אתה מדבר, אבל
עכשיו, אתה כאן ואני כאן". הוא סימן למטה עם היד ואז מעל לראשו
עם היד השניה. "אתה עדיין בקטע של הבלי סוכר, כן?" הוא ניגש אל
ה"מטבח" שהיה צעד משם, מדלג מעל ערימת עיתוני השבת והרדיו-דיסק
שניגן לד-זפלין בווליום הרבה יותר חלש ממה שהתכוונו היוצרים.
"זה לא רק זה. מילא בחורות שלא שמו עלי. זכותן. אבל אנשים
שלכלכו עלי? גם מאחורי הגב? גם עליהם הקללה הזאת עובדת."
שלומיק מילא מלוא הכפית קפה "נסטלה" של ההוא  שצועק "wake up",
חזר על הפעולה לכוס השניה והמתין שם, בוהה בקומקום כאילו הזמן
יעבור יותר מהר אם הוא ישקיע אנרגיה בפעולת ההמתנה.
"אני מדבר איתך על הדברים הקטנים האלו. כמו לחכות בתור בבנק
ואז כשמגיע תורך מתברר שהפקיד הג'ינג'י לא יכול לעזור לך ואתה
צריך לבוא יום אחרי בשביל הפקידה החמודה עם המחשוף. לא שזה כל
כך רע, אבל בכל זאת, רצית בדיוק לעשות את זה עכשיו. או נגיד
שאתה רץ לאוטובוס ואתה חושב שהנה הנהג מחכה בדיוק לך ואתה כמעט
מגיע והופ, דווקא אז הוא נוסע ולא רק זה, גם משפריץ עליך את
השלולית הענקית שהיתה שם. אתה מבין למה אני מתכוון?"
שלומיק היה עסוק בהשקעה בסידור העוגיות על הצלוחית, אבל רטן
איזה משהו כמו "אני מתחיל להבין אותך סוף סוף".
"זה לא נעים שאתה מרגיש אחראי לדברים גרועים שקורים למישהו.
אפילו אם הוא יצא איתך מניאק, או סתם לא שם עליך. אתה מתחיל
לפתח רגשות אשם על דברים שבעצם אתה בכלל לא אשם בהם, כי זה לא
שעשית משהו כדי שהם יקרו. אבל עמוק בפנים אתה יודע שהם קורים
בגללך. או בזכותך, אם תרצה". מוש היה בשטף דיבור ופתאום הוא
הבין שיצא לו נאום לא רע בכלל והידיעה הזו שיצא לו נאום לא רע,
גרמה לו להעצר, כי מה, בטח ההמשך לא יוכל להיות מוצלח כמו
ההתחלה. ואז... ואז...
שלומיק עירבב את הקפה בקפדנות של מדען מטורף על סף תגלית המאה.
"אתה יודע מה הבעיה שלך, מוש? אתה משועמם. זאת הבעיה שלך. אין
לך חיים. תמצא משהו. עבודה, תחביב, חברה, או אפילו עבודה שהיא
תחביב ותעשה אותה עם החברה שתמצא. העיקר תמלא את החיים שלך
בתוכן. בסתר לבך אתה מקווה שיקרה משהו רע לאנשים שאתה חושב שהם
'נגדך' ואז אתה מוצא תירוצים למה אתה בעצם לא כזה מניאק. אתה
יודע מה העניין באמת?" שלומיק הניח בעדינות את הכוסות על מגשית
מפח שבטח הביא מאימו והיא ירשה אותה מסבתה, הניח שם גם את
צלוחית העוגיות והתקרב לשולחן מדלג בקלילות מעל הרדיו-דיסק
והעיתונים.
"האמת היא שלאנשים האלו לא אכפת ממך. יכול להיות שלא אכפת להם
ממך כי הם לא מכירים אותך, יכול להיות שלא אכפת להם ממך כי לא
אכפת להם מאף-אחד חוץ מעצמם. יכול להיות שלא אכפת להם ממך כי
הם לא אוהבים את הבגדים שלך. לא משנה. לא אכפת להם. ואתה, בגלל
שהחיים שלך כל כך ריקים מוצא סימנים לקיום אלוהים בדברים הכי
טריוויאלים והכי סתמיים. מילא היתה לך התגלות, אבל לגלות כזה
דבר?"
מוש הסתכל עליו. פניו התרכמו. הוא הדליק עוד קאמל. פתאום הוא
חייך חיוך עקום ואמר, "אני יודע שיש כוח עליון. בוודאות. הקללה
הזו זה סתם איזה אות טפשי. תופעת לוואי. אם הייתי מספר לך מה
שאני יודע באמת הייתי חייב להרוג אותך". שלומיק לגם מהקפה ורטן
איזה משהו.