שני חייליים מתחילים לשמור, הם לא מכירים זה את זה. הם לא
מאותה מחלקה, לפעמים נדמה שהם לא אותה פלוגה. אחד שרירי, חסון
גדול מימדים ואילו השני קטנטן משתרך לאחר כולם במד"סים, במסעות
או סתם בדרך לחדר האוכל.
אם לא הייתי יודע אחרת הייתי חושב שחסון יותר ממשמש כשומר ראש
של הנמוך יותר.
הם לא מכירים זה את זה לפחות ככה זה נראה, ככה זה עכשיו
חכו לסוף הערב הם ידעו זה את זה.
הם לא יודעים את זה על עצמם, הם מפחדים להודות שיש בהם את החלק
הזה. הם לוחמים לא ג'ובניקים בקריה. אסור להם.
הם צריכים לפנטז על החברה בבית לא על זה שישן לידם.
לא משנה לידו אתה ישן פי 6 ממה שאתה בכלל רואה אותה.
שהחיבור הנפשי איתו הרבה יותר כנה, נכון, עמוק ורציני מאשר עם
אותה אחת שאתה מזיין בסופי שבוע. שמערכת היחסים בניכם מתנהלת
רק בראש שלה.
המפקד עזב אותם לאחר פריקת הנשק והם נותרו מתבוננים על השקיעה,
שיותר הזכירה בצבעיה את הקשת- אדום מתחיל ממש ליד האופק עם
השמש הצהובה איתה משתלבים הכתום והסגול. השמיים המתחילים לצאת
כחולים ירוקים, צבעים מרהיבים שמרטטים את לב החייל החסון. הוא
לא יגיד כלום לחייל לידו, מפחד מתגובתו. הוא עמד שם מריח את
האפוד ספוג זיעה ומסעות שהחיל לידו רק יגיד כמעט בלחש כמה יפה
השקיעה, וכמה הוא שמח שהוא זכה לראות דבר כל כך יפה. החסון
יותר רק ינחר בבוז, ויגיד שזה די משביז לדעת שלרוב האנשים
השקיעה היא סוף היום. בשבילנו היא תחילת היום ארוך, כמעט
נצחי.
כך הם עמדו מבטים בשקיעה, כל אחד בליבו מצהיר על אהבתו אליה.
בלי קול ללא הודעה מפורשת, ללא יציאה מהקונכייה.
הם מחפשים עכשיו מלהגיד, מחפשים נושאי שיחה להעביר את הזמן, 8
שעות זה זמן ארוך מדי להעביר בשתיקה, לבד.
שניהם חשבו על אותו דבר ככה טוב שהם בעמדה זוגית בעוד האחרים
בודדים בעמדת יחיד, הם עם עצמם.
הנמוך יספר לו על כמה לדעתו שפר עליהם מזלם וחסון יודע בשקט
בליבו כמה זה נכון.
הם ישתקו עוד מס' דקות שבסופם יתחיל החסון יותר לשבור את
השתיקה המעיקה ויתחיל לספר על החברה שלו. כמה היא משקיעה וכמה
היא מיוחדת. ובלי משים,ואולי עם, ימשיך לספר כמה נהנה עם החבר
שישן לידו בשבת האחרונה. הם יתנדבו להישאר יחד, כדי לצאת את
הבאה יחד, לרדת לאילת יחד.
ונמוך יותר רק יקשיב ויוסיף הערות שנונות בזמן המתאים, זה מין
כישרון שלו, התזמון הזה.
ולפתע הם מוצאים את הנושא שחיפשו והם מתחילים לפטפט על הפעם
האחרונה שהיו באילת. על מה קרה שם ואיך הם נהנו או רצו נורא
לחיות את הרגע יותר ארוך. כמה קצרה השבת וכמה ארוך השבוע. והנה
נדמה שהם נפתחים, והנה הנמוך אמר איזו הערה שנונה בהתאם
לכישרון הפשוט שלו אשר גורמת לחסון לרטוט מצחוק. הוא מתגלגל עד
אשר הוא צריך להישען על הנמוך לבל ייפול. והחסון ממשיך לצחוק
בעיניים עצומות, בבטן כואבת עד כדי להתפקע מהצחוק. הוא מביט
בעיני בן זוגו לשמירה ונוצרת מעין קירבה. הקרביים מתהפכים,
ההרגשות המוכרות של סקרנות וקריאה הדדית של שני זוגות עיניים
שאומרות אותו דבר ורוצות לצרוח "נכון גם אני מרגיש אותו דבר".
ונדמה ועוד רגע ושפתיהם קרובות יותר, עד אשר הנמוך עוצר את
הרגע ומתנער מהחסון. ושוב כל אחד בשתיקתו שלו, עם האמת שלו, על
מה שקרה. ויותר מאוחר שישאלו את כל אחד מהם איך הייתה השמירה
הם יסמיקו ויחשבו על הרגע. על שבריר השנייה הזה שנפשותיהם נגעו
והבינו זו את זו. את הרגע בו נגע בשר בנפש. שני אפודים עמוסי
סודות וקשיי למגע יחככו זה בזה.
כך עמדו שותקים, מתבוננים על השקיעה שנעלמה והותירה את זריחת
הלבנה עומדת כך לבדה, לבנה עגולה ומושלמת.
שניהם וגם אני ידענו שהסיבה לשתיקה היא פקק המילים העומדות
בגרון ולא ריק שמנסים למלא.
זה עומס של נושאי שיחה שהם רק רוצים להתחיל אך חוששים לפתוח את
הפה. לי הם הזכירו זוג בפגישה הראשונה שמרוב נושאים שהם רוצים
לדבר עליהם הם לא יודעים איפה להתחיל, או לחלופין לא יודעים אם
זה לא מוקדם לשאול.