הכפרים השקטים הללו, שעשרות שנים היו עיוורים
למבטנו העיוור, נותרו סמויים מן העין העברית,
שלמדה לשחק בחילופי שמות ושקדה על ריכוך
כובד הע'ין והח'ית הערביים. והם בשתיקתם שמרו
על קירות בתים שנותרו לעמוד בודדים כמצבות
אחרי שגווע הד הפיצוצים, הגנו על אבנים שהתפזרו
בין העשב שגדל פרא, ושיננו בלבם הנטוש מזה דור
את שמותיהם המחוקים.
כמו בדרך העולה ממערב לירושלים: בתי ליפתא עוד נשפכים
במורד ההררי, ואין רועה שיכנסם, והם חצי הרוסים,
חצי עזובים, קוראים תגר על רוחות השינויים העשויות פלדה
ועל השמות החדשים. ליפתא מאוכלסת רק ברוחות רפאים,
בבעלי תשובה ושירה מבני ברסלב הבאים לטבול במעיין
ועוצמים עיניים לשאלות הנערות החולפות, בזוגות חולפים
שאהבתם זקוקה נואשות לגג ולקירות,
ובמזרקי סמים מושלכים.
ובחצות היום, בין הבתים הללו המלאים פסולת חדשה מדי
של אורחים מתחלפים, לא קרואים, חלום ערות פולש לראשי
ואני נזכר בנבואתו של ס. יזהר, שנכתבה עוד בימי המלחמה ההיא,
הארוכה, הקשה, הרת-הגורל: לא לנצח יוכלו הבתים הריקים הללו
להתמיד בשתיקתם, יום יבוא והם ירימו את קולם בהד צעקות ישנות,
והקירות יזכירו את עברם ליושביהם החדשים,
וידברו בשפת יושביהם הנושנים שהותירו אחריהם מיטה חמת שמיכה,
קפה לפני רתיחה, וספר תפילה המחכה עדיין להיות נקרא
מאותה הברכה.
בית-המקדש השלישי, האחרון, ירד משמיים באחד הימים
כולו מעשי ידי אלוהים. וגם הכפר, הכפרים הרבים,
ירדו משמיי האלוהים, עם יושביהם שכבר זקנו מאוד,
וכך יקיץ הקץ לנדודיהם הארוכים עלי-אדמות,
בין מחנות-פליטים הפלסטיניים זועמי זיכרונות.
וברגע ישובו הקולות הישנים: קריאות ההשכמה
לתפילה וקריאות האימהות, קולות השירה באהבה ובחתונות,
וקולם של מספרי הסיפורים הזקנים אדירי השפמים, ובת-צחוקם
הגדולה כשיתארו במשך אלף לילות וימים את התרוקנות הכפרים
והתמלאותם מחדש.
ובינתיים הורים רבים, כאללה האחד בזמנו, לוקחים את ילדיהם,
כאת מוסא נביא ישראל לפני מותו, ומראים להם את הארץ המובטחת
הזרועה כפרים ריקים, מהרי נבו הגבוהים, הרבים, העומדים סביב. |