מסך שחור.
"תישארי איתי!", צעקתי לעברו של הצל שעל הקיר. או אולי צלה, אם
יש דבר כזה בכלל. צלה מבוגרת, אולי אשה חטובה בקווי מטער אשר
השתרעה על הקיר, רקדה בחושניות לרקע אורות הנשף וחייכה אלי.
(אה! הצפצופים, הצפצופים.)
הייתכן שביקשה לצאת מהמלכודת הזו שנקלעה בתוכה, והיא הייתה רק
צל. אני המשכתי להעמיד פנים שאני כבר מאוהב בה, שאני יודע את
שמה ואולי אף מכיר אותה, את לוסינדה, אך יותר מכל: האפשרות
לחשוב על כך שאני יכול לגעת בה.
לאחר שסיימתי לבהות בצל, הנחתי את התקליט החדש שקיבלתי זה עתה
מדודה אן במקומו המתאים. קצת מוסיקה, והמשכתי לבהות בצל.
ולפתע לרקוד, (אה! הצפצופים המחורבנים, מה אני עושה, אבא, עם
הצפצופים האלה?)לרקוד עם לוסינדה היה פעם חלום. הצל מושיט את
ידיו השחורות אל ידי הפצועות, ואנו רוקדים לרקע קולה המצחק של
ג'ניס ג'ופלין המסוממת. רגע של נחת, אני אומר לכם. היא מלטפת
את הכתף שלי - קולה של הדלת, קולה של הדלת, מישהו פתח את הדלת
והאיר את החדר.
"מה אתה עושה?", הקול שואל. "אני שומע מוסיקה, ו. ואני גם קצת
רוקד". היש מישהו שיוכל לתאר במילים את המבוכה הזו? אבא, הוא
מצדו הביט בי במבט קר, עייף, אופייני לאבא. לבסוף אמר,  "אני
הולך לישון. מוטב תלך לישון הלילה, למרות התרופות אתה יכול
להירדם". הוא הלך כשדלת חדרי רודפת אחריו,  האם יפגשו? נטרקת!
אבא.
אני עדיין מצטער, עכשיו כשאתה נראה חמור סבר. אבל אל תחפש אותי
ברחובות קולומביה בגלל סיפורים זולים שהטלפון מספר, כי אני
אהיה משהו (?) -
נכנסתי לרחוב הצר, רחוב האנשים הצרים של החלומות הצרים וכן של
צלליות מפחידות. איש צר ומפחיד עם מעיל נתן בי את הכל, נתן לי
את זה.

בדרך כלל הם מספרים על מיני טירות ומכשפות, פראנק זאפה קרא להם
"אלו שמחכים שאמם תהפוך למכשפה מחורבנת", אני מחכה לדבר ולא
יודע. מינימום סתם צבעים, אבל. כן, לוסינדה. טוב. התרופות,
שאני אל זוכר? מישהו צריך לבדוק את האריזה פעם נוספת.
אבל טוב לי.

מה לעזעזאל קורה פה? איפה אני?  
טוב. טוב. (וגם צמרמורת). הנה -
לפני לא יותר מידי זמן אני והחברה האחרונה שלי נסענו כמו
מטורפים איפשהו. מכר אחד,
(ואוו אמיר, אין לך מושג איך אני מתגעגע לימים שלפני הצבא.
לטיול בבוליביה)
הוא מכר לנו כדור אחד. "משהו כאן לא לגמרי נכון.
לקחתי אותה לגבעה המפורסמת שבקצה הכביש. נסענו אילמים, אש צבעה
את החלונות שמסביב ואני סרבתי להסתכל בעיניים של ההיא בכלל.
ופתאום היה קיר שם שהופיע משום מקום שם, קיר של לבנים חומות -
חומה! חומה גדולה באמצע האוטו, מעבר לאוטו והכביש והכל, שאני
לא העזתי לעבור בשום פנים ואופן. יש גבול, בכל דבר. עכשיו זה
כמו סרט, שומעים את המחשבות שלה?
משהו מוזר קורה. הרכב הבוגדני מחליט לו לעצור, הנה מופיע בחלון
יצור ירקרק במדים תכולים, הזייה?
(אני שונא את המלה הזו! והצפצופים, אה!!!!!)
הצרה היא שאני באמת לא יודע, וכמו שאומרים ואמרו לי בעבר כמה
וכמה פעמים: אם אתה הוזה ואתה לא יודע אם אתה הוזה, אתה כנראה
לא הוזה או שאתה הוזה הכל. ואוו.
בנקודה הזו אני שפוך לגמרי, תאמרו חסר ישע, איפה אני ואיפה
המחשבות הללו. עכשיו, אולי באמת - אבל אז, אנחנו מדברים על
האופק הרחוק ביותר שהעין הפנימית מסוגלת, אותן פסגות רחוקות
שאנו רואים מחלונות, מיליון מחשבות לפחות. פשוט מעבר לתחום
השגתי, אני באמת מתנצל מקרב לב.
מישהו הכניס לי מקדחה אל תוך הרקה הימנית? משהו דופק שם, כמו
גיטרה חשמלית ישנה.  תנמיך ווליום ומהר, "התעודות.". מה? מה את
רוצה, הקול שלה נשמע נורא - כאילו לוקטו הצלילים מתוך בור מלא
בפסולת רעילה, כמו שריפה באוזן שלי!  "השוטר רוצה את התעודות
שלך".
מכאן אני כבר לא זוכר כלום.

איפה אני?
טלפון, טלפון. בררררר.
(הצפצופים האלה.)
עדיין טלפון. ועוד -
"הלו?".
רק אתמול, אחותה הגדולה (שמנה!) של המצוינת לעיל (צפוי,
לא?????) הסבירה לי את הכל, כל שנפשכם חושקת לדעת - היא, טוענת
שהיא שמעה את הסיפור ממנה, ברגעים האחרונים שהיא, עוד הייתה
בין החיים, בבית החולים.
"היא מתה?!". אבא שישוב לצדי, מאשר בראשו. הם ידעו, כל הזמן?.
המשך: היא, אומרת ששמעה את הכל במהלך השבוע החולף. שבוע אחרון
של חיים מבחינת אחותה, ההגיון מופיע שם באיזשהי צורה ובכלל מי
אני שיקבע. רק צללים בעיניי, ומראות אחרים מבעיטים.
בכל מקרה, הייתי יכול לפקפק במילת אחותה, אבל לא הייתה לי
ברירה אחרת או אפשרות אחרת או, כי - כן, אתם יודעים. היא מבקשת
להתחיל את הסיפור. מה?.. אבא איבד את כשרונו להיות מספר
סיפורים? אבא תמיד סיפר לי סיפורים לפני השינה.
("אותם טלטלים בדיוק. אמרה דודה אן באחת הביוגראפיות של
הצפצופים. אני מצטער דודה")
והסיפור, מעניין בכלל?
"כשהשוטר ביקש ממכם את התעודות, אתה לא ענית כלום. היית כל כך
מנותק, נישארת שם ליד ההגה כמו איזה אידיוט". היא בוכה בכי נשי
כנוע, עוצרת את הדיבור לכמה דקות ומייללת כמו ילדה קטנה.  כמו
בסרטים.
"נו תמשיכי כבר, נו כבר, נו מטומטמת! תמשיכי כבר!!!". אני לא
אומר. היא לא מקשיבה. עוד כמה רגעים ולבסוף תמה שתיקה, כנראה
נרגעה היללנית. "תשמע", הטון שלה איטי יותר עכשיו, כאילו שקט
עכשיו. שקט אחרי סערה, שלום בין שמיים ואדמה. אני נשבע.
"אתה שמת את הרגל על הגז, או אלוהים! דרסת את השוטר, ואז זזת
מהכביש, למטה.  היא ניסתה לעצור אותך!!!
(צפצופים נעימים)
יצאת מהאוטו שנייה לפני שנפלתם מההתחלה של הגבעה שם, לתהום.
נתת לה  ליפול למטה ולהתפוצץ! איך יכולת?
תיזהר.".
מדוע זה לעולם לא יישמע כך? איפה אותן החוברות המרתקות שהקריא
לי אבא לפני שינת התום האבודה? עוד מנה מדמעותיה זולגת, חיה עד
כדי שאני חש אותה בכל גופי העירום והמזיע מתחת לשמיכה. האם תצא
מחורי השפופרת, ואז היא ניתקה.
אבא בכה וגם אני, ואז החליט שייצא מהחדר ויתן לי להיות לבד. עד
עתה.
מישהו נתן לי תרופות, ככה אומרים. ובעצם, אפילו את הבכי של אבא
אני לא זוכר. בחדר שלידי שוכב השוטר, מותה של מפלצת. הוריי
מאשימים אותו בכל, טוענים שהווה איום. לא הצלחתי לרדת לסוף
דעתם, מגע אלוהים? כי הוא מת, עוד כמה ימים.
(אה, צפצופים ארורים!!!!!!!!!!)
מתים, הן אני אמות בקרוב? הייתכן שהתרופות הן הפסולת הרעילה
בגרונה של אהובתי, וכי לא הייתה פה אהבה. לא הייתי פה אהבה,
אני אומר!..
האם הן מרקח ראוי לסוף החיים, מהן התרופות הללו? מה קורה כאן,
לעזעזאל? איפה אני? עצוב לי באמת, ואני חש בודד.
הישארי איתי, לוסידנה.