ביום שישי התקשרו אלי חברותי הטובות, והציעו לי להצטרף לבית
קפה חדש שניפתח בעיר האורות של ישראל הלא היא תל אביב. ויתרתי
על שנת הצהרים המיתולוגית שלי והצטרפתי לחבורה. אני, שגרה
בפרובינציה, דבר גדול הוא לי לראות את היפים והיפות של העיר
ולראות שיש חיים אחרים מחוץ לבית.
מאז שעברתי לישוב מרוחק לטובת בית פרטי, יש לי תחושה שמרכז
החיים נמצא במושב בו אני מתגוררת ואפילו בניתי שם מעגל חברים
רחב. פעם, לפני הספירה, לפני שהצטרפתי למעגל הנשואים, הייתי
שייכת לזן שיודע די הרבה בכל הקשור להווי העיר, אבל השנים עשו
את שלהם. אני כבר אחרי ביקור אצל מנתח פלסטי שעזר לי להראות
צעירה ב- שנתיים פחות מגילי הכרונולגי, למרות הבטחתו של לפחות
10 שנים, וההבטחה היתה לפני ששילשלתי לכיסו 22.000 שקל.

משקפי השמש הורידו לי עוד שנה מגילי והשתדלתי להנות מכל רגע
בבית הקפה החדש. אני מודה שזה היה קצת קשה, בעיקר כשהתחילו
לזרום כל היפות של העיר עם חולצות בטן ומכנסיים שנראות יותר
כמו צינור מתוח. באותו שבוע, התקשרה אלי בת דודתי שלא מכבר
שלחה את בעלה לכל הרוחות, הרחק מביתה ומילדיהם המשותפים, ויצאה
לאויר העולם. בשיחת הטלפון הזאת סיפרה לי שהכירה גבר חלומות:
אלמן צעיר יפה מראה, שנשאר עם 2 ילדים קטנים לאחר שאשתו נפטרה
מ"המחלה" לפני כ- 3 שנים רחמנא ליצלן. שנים לא שמעתי אותה
מדברת בהתלהבות כזו, והפעם האחרונה ששמעתי אותה מדברת במילים
כאלה, היתה שהכירה את בעלה שבאמת ובתמים חשבה שהוא גבר החלומות
של כל אשה, וזה נגוז זמן לא רב לאחר הנשואין.

אז, ישבנו שם נהנות מהשמש שלפתע מישהו חסם את עיני מאחור
והייתי אמורה לנחש מי ההפתעה שעומדת מאחורי גבי. זו היתה סמדר,
בת דודתי, שנראית יפה וזוהרת כפי שנראתה הרבה לפני שנישאה וזה
היה ממש מזמן... כיוון שכל חברותי הכירו אותה, הצטרפה סמדר
לשולחננו וסיפרה על האהבה החדשה שנכנסה לחייה בשיא התאוצה.
"הוא טייס באל על, חתיך שאין שני לו, הוא נוסע המון לחו"ל ואני
כבר לא מדברת על ביצועיו במיטה, כמעט כמו אקרובטיקה אווירית
שעושים טייסי חיל אויר, שלמערכת הזו היה שיך לפני שפשט מדיו
לטובת חברת התעופה הלאומית של ישראל". כולנו ישבנו מרותקות
לסיפוריה של סמדר. הסקרנות היתה יותר גדולה כשנודע לנו שהיא פה
כדי לפגוש אותו ושאנחנו נוכל לראות את המאהב המושלם שנכנס
בסערה לחייה של סמדר, בת דודתי. אחרי שעה שלא הפסקנו להזיל ריר
אודות המאהב, נשמע לפתע קריאת התפעלות של סמדר: "הנה הוא".
מכיוון שישבתי כשגבי לכיוון הכניסה, הייתי האחרונה לראות את
המאהב. כשהוא עמד מעלי ובירך את כולנו בשלום מנומס הסתובבתי
בבהלה לשם הקול המוכר שבירך מאחרי.

"רונן?" הוא החוויר.
רונן היה השכן בדו משפחתי שלנו ושאשתו המקסימה מירי היא בנוסף
לשכנתי, חברתי הטובה מאז שעברנו להתגורר במושב. לא רק שהיא לא
מתה, היא חיה וקיימת וכמעט שכנעתי אותה לבוא איתי למפגש יום
השישי, אבל רק בגלל "ישיבת עבודה לא מתוכננת" של בעלה רונן,
שעובד כמתווך דירות בישוב,לא הצטרפה. אז, רונן היה השכן "טייס"
שלא רק שהוא לא טייס הוא סובל מפחד טיסות וזו הסיבה שאת סופי
השבוע אנחנו מבלים בארץ בטיולי משפחות. "אתם מכירים?" שאלה
בהססנות,
"כן, זה רונן השכן שלי." מילמלתי בשקט. "אשתו?" שאלה סמדר.
שתקתי, "כן, אשתו זאת מירי. אתה ישבנו שלושתנו ביחד כשהגעת
לבקר אותנו ביום שבת לפני כחודשיים. היא זו שסיפרה שבעלה נמצא
בפגישת עבודה..." "את בטוחה?" שאלה סמדר בנוכחותו. אני המשכתי
לגמגם ועניתי בשקט: "כן סמדר", "אני מבינה שאתה הכרת כבר את בת
דודתי" הוספתי. אלוהים, למה המשפט "אם האדמה היתה פוערת את
פיה"... למה המשפט הזה לא יכול להיות ממשי?

"זה לא מה שאת חושבת", פנה רונן לסמדר, "אני מצטער, זה לא היה
בתוכנית." "בתוכנית?" שאלה סמדר ושפכה עליו את הקולה שנשארה
בכוסה. יו, איזה מבוכה. לא ראיתי אותו בשישי שבת, התחבאתי כל
היום במיטה, אבל גמלתי בליבי  לא לספר כלום למירי, שלמחרת
ראיתי אותה תולה את חולצתו של רונן על החבל. היחסים הטובים
שהיו בינינו כבר לא בדיוק היו טובים, מירי ניסתה לדובב אותי
למה אני מתרחקת מהם בזמן האחרון וניסיתי לתרץ את זה ב"עייפות"
מצטברת. אני רק לא מבינה דבר אחד. בשביל מה להרוג, אם אפשר
להגיד שאנחנו בהליכים... זה נשמע כל כך אמיתי, למה להרוג? חלפו
שבועות מאז. אתמול שהתקשרה אלי סמדר היא סיפרה לי שהכירה טייס
אמיתי באל על...