אז מה אם החיים זה לא הכל!
אני בכלל הבנתי את הכל לא נכון, אז מה בכלל הם מצפים ממני.
כשצועקים על שחקן כדורגל שמשחק גרוע יש לזה סיבה, בדיוק כמו
כשקשטן צעק על אבוקסיס כשהוא לא הוביל את המשחק, הרי השחקן
יודע לשחק, הוא מכיר את החוקים ואפילו היה לו אימון מוקדם, לבן
זונה. ואני אפילו לא הגדרתי את עצמי אף פעם ככשרון גדול, אז מה
הפלא.
זה שאני מת, זה לא אומר שאין לי זכויות, בכל זאת הייתי חיי
פעם, אתם יודעים, וזה אפילו לא היה כל-כך מזמן.
אבל רק בגלל שהתעקשתם, אז אני אספר לכם, אחרת הייתי שם קצוץ על
כל העניין,
כי יש דברים שלא שווה להלחם עליהם.

הכל בעצם היה בגללם, הם היו חייבים לריב, הם תמיד היו רבים,
וזה תמיד היה בגללי.
אני זוכר את הפעם הראשונה...
היו לחישות רמות, אבא, הרים את קופסת אוסף הפרפרים והשליך אותה
מבעד לחלון המרפסת, אותו אוסף שאבא קנה ו שהיה איתם מאז
האירוסים.
הצעקות החלו.
אז אתם בטח יכולים להבין מדוע בשבילי שייקספירים כמו "חלום ליל
קיץ" ו"מהומה רבה על כל דבר" היו שטויות במיץ עגבניות, "רומיאו
ויוליה" ניראה סביר הרבה יותר מבחינתי.
כמו שאני ראיתי את זה אהבה במערכה הראשונה שווה טרגדיה
באחרונה.

אתם יודעים, קשה לריב עם אנשים שלא מבינים את העובדה הפשוטה
והמצערת שזה הם אלו שרבים איתך ולך בכלל אין ריב איתם. זה לא
נגמר הם צועקים, משלהבים את עצמם, מתחרפנים לחלוטין ומחמירים
את המצב עוד ועוד עד שהם מתפלצים ממש מ"חומרת המצב", מה שהופך
אותו כמובן לחמור עוד יותר.

"אני מאחלת לך הצלחה לך הצלחה בצבא, תגיע רחוק. אבל בלילות
כשתהיה בלי אמא שלך, תזכור טוב כמה מיררת את חיינו וכמה הרס
הבאת לבית הזה".
כזו הייתה אמי, למרות שהיא בכלל לא רצתה, תיראו לאן מובילים
אותנו החיים.
אז הבנתי שאני האדם השפוי היחיד בבית הזה, וכל עוד ברצוני
להישאר ככזה, אני חייב לעוף וכמה שיותר מהר. לפחות לא היו בי
רגשות אשם או רחמים. אז נסעתי לקיבוץ, לסבתא.

מה נשמע גילינקה, באת לבקר את סבתא, בוא חמוד תשב, אני אגיש לך
תה, לכמה זמן אתה עושה אותי מאושרת, הא מלאך שלי?
החוכמה באה עם הגיל הא?!

בצהרים יצאתי החוצה להאכיל את הציפורים.
היא החלה רצה לעברי בכל כוחה, "אל תאכיל אותן", צעקה.
אל תאכיל אותם גם כן, מה זה השטויות האלה ומי היא בכלל שתגיד.
עת שרצה גוונים של חום ואפור נמרחו על שמלתה הפשוטה, חומה,
בעלת כתפיות וכפתור. חרוזיה, עשויים העץ, נקשו קלילות על
בירכיה החשופות, מתנים קצב מרנין לשיערה הרוקד ברוח ונושק הלוך
ושוב לשמלתה. כמו מתמזג בגווניה החמקמקים. השמלה הייתה עשויה
בד כותנה עבה וריח הבישול נדף ממנה.
ניראה לכם... מה זה התיאור הפלצני הזה היא פשוט רצה, וגם בכל
כוחה!
היא הגיעה אליי,
נשימתה כבדה,
"אל תאכיל אותן", חזרה עת היא מתקשה להחזיר את נשימתה לסידרה,
"אלו ציפורים נודדות".
שוב פעם העניין הזה עם הציפורים, אני יאכיל גם את האריות
בספארי אם יהיה צריך וגם עם יהיה שלט שאסור.


אבל כמובן ששאלתי אותה, כי איך עוד אני יכול להגיב...
- "אז מה עוד אפשר לעשות? אני מתכוון אם אי אפשר להאכיל את
הציפורים אז בטח יש משהו מגניב אחר לעשות...'', והוספתי
במגניבות כמובן, "אחרת לא היית נשארת פה".
- "אפשר לשחק באולינג!!!" היא ענתה, ואני חשבתי, ואיי, בחורה
כלבבי, ושרקתי לה... מי הבין, מי הבין...
- "קבענו, אני מצוין, חבל לך על הזמן".
- "עשית לך תחרות, דרך הגב קוראים לי ליזי, זה קיצור של
עליזה".
- "גילי", וזה קיצור של גלעד למי שלא יודע.
- "אז היום בעשר, גילי".


עת שנסענו לעיר עברה בי התרגשות עצומה , חשבתי לעצמי, זה ליל
שלוש-מאות הנק' והן שלי כולן שלי.
בבאולינג לקחנו את מסלול שמונה, האהוב עליי,
ברקע ניגנו QUEEN את DON'T STOP ME NOW.
זריקה ראשונה, הכדור הסתובב ממש לפניי הפינים בצורה יפיפייה
ופגע בצד הימני של הפין הראשון הפינים עפו לכל עבר, סטרייק, או
בגרמנית פריהן, שמשמעותה אם נתרגם לאנגלית זה פחות או יותר ,TO
FUCKוזה פחות או יותר מה שאתם צריכים לעשות עכשיו.
הזריקות השניה והשלישית והרביעית היו זהות. וליזי כבר עם "חור"
לא עמדה בקצב המטורף, זריקה חמישית... הכדור מסתובב יותר מדי
הוא פוגע בפינים שתיים ושלוש, בכל זאת הזריקה חזקה כל כך,
פינים שבע ושמונה פוגעים בחוזקה בקיר הצד ועפים חזרה למסלול,
קופצים על פינים אחד ושלוש ומשכיבים אותם בחוזקה על המיטה.
זריקה שישית ושביעית, ליזי כבר ויתרה על המשחק, כשעשתה "חור"
נוסף בתור השביעי, והחלה זורקת את הכדורים לאחור, רק כדי
להעביר את המחשק.
זריקה שמינית... סטרייק!
זריקה תשיעית... נופלים רק 9 פינים.
- "אוף, באמת התאמצתי הפעם, באסה, הלך לי המצב רוח, אני מצטער,
בואי נלך".
היא הושיטה את ידיה פרושות לצדדים כלפי מסך התוצאות, והבעת
"המה?!!" על פניה נראתה ממש לא קשורה לסצינה.
היא פנתה אליי.
"אתה תצליח".
יום אחד, אולי...
-"זקן כמוני, נו באמת?"
-"אתה זקן?! נו תעשה טובה, אתה רק ילד".
-"מתיי תביני שהגיל זה בהרגשה".

ביום למחרת נסענו עם עמיחי, עמיחי הוא טיפוס קיצוני, כשאתה
אצלו בחדר והזזת משהו על המדף, כשתצא תשמע אותו מחזיר את הכל
למקום, אם תבוא אליו וזה לא מתאים, תשמע אותו צועד בזהירות אל
האור, מכבה אותו, כדי שתחשוב שהוא הלך לישון ולא תרצה להפריע.
אבל הוא איש מצוין ועל זה אי אפשר להתווכח, עובדה שהוא ניצח
בדילדוליזיון כששר אתREM LOOSING MY REALGION.
אז נסענו למסעדה ממש מצוינת, אני פשוט חייב לתאר לכם אותה. היא
הייתה מורכבת מרחבה ענקית, במרכז הייתה מכלאה גדולה על רמפה
מכוסה חציר טרי, המכלאה הייתה מחולקת לשניים, בחצי אחד פרים
ובשני שוורים, היית יכול לבחור איזה מהפרים שרצית, בעל הבית
היה לוקח אותו לבית המטבחים מאחור דרך דלת אחת ומחזיר אותו דרך
אחרת למכלאה האחרת, ממש בזמן לפניי שקיבלת את המנה. אוף הא...
הייתי חייב להכניס את הקטע הזה, פשוט חייב.


מיששתי את תנוך האוזן שלי.
אני אמות?!! ידעתי!!!

בתור בנאדם שכבר ידע בערך שנתיים שאין לו סיכוי, הכנתי את
אלוהים די טוב לקלוט אותי, ואפילו ניסיתי להפעיל קומבינות, כדי
שיהיה לי שם מסודר כמו שצריך, לפחות רחבה כפולה.
למחרת היום, החלטתי להפתיע אותה, גם רציתי לפצות אותה על הערב
ההוא.

היא הגיע לחדר בשעות הערב המוקדמות, את קירות החדר קישטו במאות
גוונים, כנפיהם של פרפרים יפיפיים, כחלחלים, אדמדמים, כתומים
וסגולים, מקריבים את אביב נעוריהם למעננו.
מחייכת היא נשקה לי, אז ניגשה להביט בהם מקרוב.
לפתע החלה הבעתה משתנה, היא הביטה בכעס באוסף פרפרי הפלסטיק,
ופנתה אליי, רואה טיפש, אמרתי לך, אין דבר כזה אוסף פרפרים
אמיתי, וגם אין הורים אמיתיים.
מבטי מושפל המשכתי להביט בפרפרים שלי ובכך הבטתי אל תוך עיניה
הדומעות, כמה פתטי.

רגליה היחפות תופפו בגשם הכבד על הכביש הקר.
רגליי היחפות תופפו אף הם אחריה, רצתי כחצי שעה בערך, מסתובב
בקיבוץ, מחפש, אך נדמה היה לי שחלפו שעות רבות, הכאב ברגליי
התחלף מזמן בחוסר תחושה ואף את הקור החליפו הדקירות ממהירות
הכותי את הכביש.
היא שכבה על הדשא הרטוב משתנקת, מושיטה את ידיה אל-על, עיניה
מביטות על כלום, ומבטה קפוא, מסביב התקהלו כבר אנשיי השכונה,
והאחות נאמר בדרך.
"אני לא רוצה שתמותי", אמרתי לה וניגשתי לחבקה.
-"תתרחק ממני, פלטה בקושי, תחת סבך כהות החושים, " לא רוצה
לראות אותך, לך, לך".
"אני לא מרגישה כלום, רק דקירות".
"דוקר לי בכל הגוף, אני מרגישה רק קוצים, אני כבדה, חשוך לי".
- "אני איתך, אל תדאגי את תחיי".
- "גילי", היא הביטה לכיווני במבט חלול וקר, "אני מצטערת".
- "לכי לחנות החלומות שלא נמכרים, אף אחד לא יכול להרשות
לעצמו.
את בגיל המותר, קני לך חלום". ממש דביק.

ואז ומאז הלך המצב והחמיר, זה התחיל בראיה. נו אז למה להתאמץ,
נפלתי לדיכאונות קשים, לא יצאתי מהחדר, וכמעט שלא אכלתי,
הרזיתי נורא, ונחלשתי.
אני אמות ידעתי את זה כבר, איזו דרך מחורבנת למות.

עמיחי נכנס לפתע לחדר, סוגר אחריו בקפידה את הדלת שכבר הכיר
כבעייתית.
- "מה העניינים, בנאדם? בואנה, אתה ניראה טוב היום" לא הצליח
להשלות את השלד המעוות השרוע על הפוך, ולא ניראה שמסוגל לקום
ממנו בכוחות עצמו, יצור עלוב כזה, טינופת שאלוהים רצה לסלק מן
העולם.
- "עשר, אנחנו נוסעים היום לבאולינג"
- "עוד פעם באולינג! מי זה אנחנו?" שאל והרים את מבטו מתאמץ
להסתכל לעומק המסדרון שנחבא ממנו בחלקו בזוית הקיר".
- "אני והסרטן, הוא גם חושב שזריקת כדורים במשקל עשרה פאונד על
עשרה פיני עץ זה דרך נפלאה להעביר ערב"
- "די כבר עם הגישה הפסימית הזאת, חוץ מזה מילא ערב אחד, אבל
אתה ניראה לי תעביר ככה את כל החיים".
- "אתה צודק, הא הי האיי, אתה ממש צודק, חוץ מזה הנה לך גישה
בלתי פסימית.
- אתה יודע יש בזה גם הרבה יתרונות".
- "אתה רואה! מה שלא הורג, מכשל".
- "טוב אבל זה לא תואם את מצבי... הא הי האהה...   אני
התכוונתי יותר לדברים כמו שלעולם לא אצטרך לקבור את בני, וגם
סיכויי טוב שלא אחלה באלציימר, אבל כשאני חושב על זה, מי
יודע?!
אכזבה עצמית מחוסר יכולת אלתור ושנינות שמתאימה לילד בכיתה
ג'.

למרות הראיה המחורבנת, ידעתי, זו דרכי, לפחות אסיים במשחק, כמו
פייטר אמיתי,
גיבור חשוב, זכור בלב העם, עם סיבה, למען... למען... למען
המולדת! המולדת! המולדת! המולדת! המולדת! המולדת! המולדת!
סתם בדיקת ראיה... ותענוג בגרימה לכולכם איזה כאב ראש קל...

אבל אני כבר זורק הרבה לתעלה וכבר זמן רב שלא הפלתי פריהן, אבל
אם הכוח שנותר לי יספיק בכדי לגרום לכדור להגיע איכשהו לצד
השני, אוכל להשלים משחק.
שיחקתי לבד. ומי שלא הבין מטומטם אמיתי שחבל על הזמן...
זריקה ראשונה...
עקבתי לרגע אחרי הכדור, כך שלא יכנס לכתמים הכחולים.
לרגע, ראיתי ברור יותר עת שהאולם התהפך סביבי,
מצאתי את עצמי על הרצפה לרגע.
לוח התוצאות הבהב על התוצאה שבע, בהחלט משהו להיות גאה בו".

גם כן גבר...