אני חושבת עליך, אבל לא הרבה.
לא כל יום, אולי פעם בשבוע, כשיוצא.
אני פשוט לא רוצה. מנסה להדחיק, וכואב לי.
ואני לא מצליחה לבכות. עברו ארבע שנים,
ואני לא מצליחה להזיל דמעה אחת. אני לא רוצה להתאבל עליך, לא
רוצה להוכיח לעצמי שזה נכון, לא מבינה שאתה כבר לא פה. אנשים
ניסו לגרום לי להאמין בכל הכלום הזה שמסביב, אבל עד כמה
שניסיתי, כי אולי זה יעשה לי יותר טוב, לא הצלחתי. לימדת אותי
טוב יותר מזה, לימדת אותי המון. לך הקרדיט על הבנאדם שגדלתי
להיות, גידלת אותי לאמנות, לאמונה, למוסיקה ולאהבה. לימדת אותי
לא לפחד מאנשים, לא לפחד להיות שונה. ולא הבנתי את זה אף
פעם... עד עכשיו. ולפעמים, רק איתך אני רוצה לדבר, לשתף,
להתייעץ, לספר,
לקבל תמיכה וכתף, לקבל חיבוק.
אני עדיין זוכרת את ההרגשה של זרועותיך החזקות מחבקות אותי,
וכמו מבטיחות בלי מילים שלעולם לא תתן לי ליפול...
הזיכרון שלך חומק לי מבין האצבעות, מסתתר בתת מודע שלי ולא
מוכן להשלף משם, ועם הזמן אתה נעלם לי יותר ויותר, דמותך
החסונה, המכובדת, האחראית והחזקה, שגידלה אותי בכל-כך הרבה רוך
ואהבה. אני חוששת שיבוא יום וכל זה יעלם, כל מה שיישאר יהיה
הדיסק הזה של כוורת, שקנית לי לפני שנים, כשהייתי קטנה, כשלא
האמנתי לך ש"המגפיים של ברוך" הוא שיר אמיתי. אז אני מנסה שלא
לשכוח. עוד פחות משבוע האזכרה שלך, אבא, ושוב פעם יבואו פחות
אנשים משנה שעברה, ושוב פעם הכל יהיה בנאלי ועצור ואז, נשתה
קפה ונמשיך הלאה, כי מי רוצה להזכר. אני. אני רוצה להזכר, אני
רוצה לכאוב. אז אני כותבת,
וסופסוף, מצליחה לבכות.
אני אוהבת אותך. |